הקיבוץ חוגג בימים אלה מלאת 84 שנים להווסדו. החגיגות ,כמו עצם הגעתנו לגיל זה, ממלאות את לב כולנו בשמחה וגאווה. ידענו במרוצת השנים לא מעט שנים קשות, בעיקר כלכלית ,אבל משמר-העמק תמיד ידעה לשדר גאווה . משהו מיוחד לנו . מעין גאוות אציל דלפון. שכנינו היו עשירים יותר(הזורע ודליה) או עניים יותר(האחרים) אבל חסרה הייתה להם גאוות היחידה. זו הייתה שמורה לנו אנשי האצולה ממשמר העמק.
והנה הפכנו לעשירים ,כפי שלא היינו מעולם, עושר זה גדול עוד יותר לנוכח המעמקים שבהם היינו באמצע שנות השמונים.
השינוי איננו נס! איננו מזל של מתחילים. השינוי הוא תוצאה של התמדה סבלנות והרבה דם , יזע ודמעות. כן גם של ויתורים שנעשו , גם חוסן חברתי שאפשר לנו לעבור שנים קשות. אבל העושר כאן, עכשיו, אפשר ליהנות ממנו ולעשות דברים שלא היה אפשר אפילו לחלום עליהם רק לפני שנים לא רבות.
ובכל זאת ,כן ,למרות אווירת החג, יש לי תחושה לא נוחה . כאדם שיודע מגופו שלו מהו עודף משקל ,מה הן חגורות שומן ויודע כמה קשה להשיל אותן. אני מרגיש משהו דומה לכך גם לגבי הקיבוץ.יש אוירה (זו דעתי הפרטית על תקפצו)
של הפקרות .לא במובן הפרחחי של המילה אלא יותר מסוג ימי פומפיאה האחרונים. אכול ושתה כי מחר....לא,לא נמות כמובן, אבל נחטוף היום כמה שאפשר כאילו אין מחר. כאילו הכסף ימשיך לזרום לנצח מתוך איזה באר בלתי נגמרת.
נכון,קשה לשים את האצבע על משהו מסוים. זו הצטברות של תחושות לא נוחות. של התנהגות "נובו רישית ". לטעמי היא לא מתאימה לאותה התנהגות של כבוד עצמי וגאווה שאפיינה את משמר-העמק.
אמנה רק מספר דברים מהעת האחרונה .השקעת מיליונים בשיכון מהודר לבמבח"ים "כי אצלנו בונים כמו בית מלון" (מה שבמרכאות אלה ציטוטים של חברים שעוסקים בתחומים הללו). למשל השקעות פיננסיות "תוך לקיחת סיכון מחושב" .תכנית בניה בממדים בלתי נתפסים. "כי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו 150 מ"ר ויותר" השקעה של מיליונים בבניית ספריה שבינתיים נדחתה ,אך בוודאי תשוב לסדר היום בקרוב, "כי צריך גם להשקיע בנכסים תרבותיים" .
אלה כולם דברים חשובים וכמובן חשוב גם להגדיל את הפנסיה ואת תקציבי החברים ולאפשר שתיים שלוש נסיעות לחו"ל כל שנה . והרשימה ארוכה מאוד.
ויש ,כך חוזרים ואומרים לנו, מספיק כסף להכל... האמנם?
אותי זה מטריד. מטרידה אותי העובדה שכמות השכירים הולכת וגדלה . שכירים של ממש (עובדים בשכר חדשי-יומי) ושכירים עקיפים קבלנים יועצים למיניהם
פרוייקטורים ומפקחים.
כולם ניזונים מאותו מקור אחד ויחיד שהוא אמנם שלנו ומותר להיות גאים בו,אבל
הוא יחידי כמעט ! ויסלחו לי ענף הלול שהרוויח יפה בשנים האחרונות ועובדי החוץ ,שתרומתם חשובה.
המקור היחידי ,בכל זאת ,הוא תמ"ה ! לכן הייתי רוצה לראות יותר משאבים , יותר תשומת לב של קברניטי הציבור הזה, בחיפוש אחר מקורות תעסוקה רווחיים. במציאת אתגרים כלכליים לחברי הקיבוץ . אני לא תמים , אינני חושב שהדברים פשוטים ומונחים על מדף כלשהו שצריך רק להורידם ממנו. אבל טוב יעשו כל מי
שעתיד הקיבוץ הזה מופקד בידיו וגם שאר חברי הקיבוץ. אם יסמנו את המטרה הזאת כחשובה ביותר ויקיימו את הדיונים , החשיבה וקבלת ההחלטות המתחייבות. ויעשו כל מאמץ למצוא את הדרך להבטיח את העתיד המשותף ואת הביטחון שעתיד זה ישען על עוד מקורות.
" בזבוז" השפע הנוכחי מבלי לנצל חלק נכבד ממנו להבטחת השפע בעתיד הנה גישה מסוכנת ומדאיגה.
יצירת נכסים אדירים שנמצאים מחוץ למערכת ואינם ברי מימוש בשעת הצורך
(מימוש משותף)עלולים ליצור מחסור מסוכן בעוד גבעות והרי הנכסים "הפרטיים "
מהווים זרז לפירוק השותפות.
למשל: כספי הפנסיה והביטחון האישי .למשל: כספי הבנייה למגורים. למשל: מבני ציבור ראוותניים.
אלו הם מאות רבות של מיליוני שקלים שבשעת הצורך לא יוכלו לסייע לעבור את המשברים וישמשו כגורם מעודד פירוק "מכוון שהעתיד האישי" נראה טוב יותר
כאשר העתיד המשותף נקלע לקשיים.
ובכל זאת חג שמח לכולנו ושלא נדע רואי שחורות ונביאי חורבן רבים מדי.
(אחד –שניים לא יותר). שיהיו השנים הבאות כל אחת בינונית יותר מקודמת.
(שנה בינונית בנוסח אביב לין)
Comments