לנקות את האורוות

בכל פעם שאני נתקל בביטוי "לנקות את האורוות" אני נבהל מחדש.

לצורך העניין לא משנה לי אם הביטוי מגיע ממרכז המשק, המזכיר או רכז העבודה. גם כאשר

פוליטיקאי ,כלשהו, אפילו מקומי , זורק את מטבע הלשון הזאת אני מקבל צמרמורת .

אני נזכר באותו היום שבו אורי ו"טיסטי" החליטו שהגעתי לפרקי (לדעתי הגעתי לשם רק כעבור

עוד 6 שנים ) ויש ללמדני ,בצורה מקצועית , את עבודת האורווה והלכות הסוסים.

האיש שעליו הוטלה המשימה היה לא אחר מאשר "אדם ג'יורג'י " האגדי. מנהל החווה הממשלתית

בעכו. אדם זה היה בוגר בית-הספר הנוקשה ביותר לעסקי רכיבה. הלא הוא חיל הפרשים ההונגרי

ה"מאדיאר קוולייר". ושמו נלחש ברעדה בחוגי הרוכבים בארץ.

מכיוון שאני מטבעי אוהב להכין שעורי בית ,לא את אלה שהמורים מבקשים כמובן, הלכתי לאבא

שלי ולראובן ידידו , שניהם היו הונגרים (בעצם הם לא היו, אבל בגלל המבטא הם נחשבו לכאלה)

כדי לקבל הדרכה והכנה למושגים והתרבות המיוחדת ,שאפגוש בחווה. ידעתי ממפגשים קודמים

שהפזורה ההונגרית ,לפחות בצפון הארץ , הייתה מעין מועדון חברים סגור, כולם הכירו את כולם ,

וכך יצא שדודי "יושקו" שהיה מבלה שעות רבות באיזה בר בנמל חיפה , חלק עם אותו ג'יורג'י לא

מעט כוסות קוניאק זול, בעוד הם יושבים ומלהגים בשפתם סיפורי גבורה הונגריים ואולי גם

פוצחים בשירה מדי פעם.

מכיוון שבילדותי נלקחתי כמה פעמים , בועט ושורט , לאטליזו החיפאי של דר' גרסטל רופא

השיניים המקומי (אמא שלי חשבה לתומה , שבקליניקה הפרטית הוא יגיע לביצועים טובים יותר)

הייתה לי הזכות "לרדת העירה " לאזור הנמל בחיפה ,עם אבא "לפגוש את דוד יושקו

וחבריו. במקומות האפלוליים הללו התודעתי לג'יורג'י . כילד התלהבתי מגודלו ,קולו הרועם

ופרצי הצחוק הפרוע שהיה מפזר לכל עבר לאחר הכוס החמישית ,בעשירית הם היו כולם נרדמים!

ובכן , ההכרות המוקדמת והמטען הגנטי שבו הייתי מצויד גרמו לי להתכונן בשמחה והתרגשות

לשבוע הרכיבה האינטנסיבית שציפה לי בחופש פסח.

הציפיות הרקיעו שחקים ובזמן שנותר עד ליום המיוחל , תרגלתי ,עם אלישק'ה חברי , סוגים שונים

של פעלולי רכיבה . כל מה שבדמיוני חשבתי שעושים בטירונות חיל הפרשים . רציתי להגיע מוכן ולהרשים את כולם במיומנותי ברכיבה מקצועית.

התרגיל שבו רוכבים יום שלם עם מטבע זהב בין הברך לאוכף היה פופולרי במיוחד והביא להפסדים

כספיים ניכרים (למרות שהמטבע היה של לירה אחת) תרגיל נוסף שגרם לנזקים רציניים היה זה

שבו צריך לקפוץ מסוס לסוס בזמן דהירה. בדרך כלל הייתי מצליח להפיל את אלישק'ה ולפעמים גם את הסוסה שעליה הוא רכב. כאשר הצלחתי לבצע (פעם אחת ויחידה) את התרגיל בשלמותו הרגשתי מוכן " לדבר האמיתי " כלומר למפגש עם הרוכב האולטימטיבי "אדם ג'יורג'י".

ליל הסדר ,של אותה שנה, היה גשום , כפי שקרה בכל פעם שהוחלט לקיימו על מגרש הכדורסל, בצל ארובות מכון הקיטור אבל אותי ,אפילו טיפות הגשם השחור שהכתימו את חולצתי הלבנה ,לא הצליחו לדכא . גם לא הריקוד של עוזי ודבורית . גם לא המקהלה במחרוזת שירים אין-סופית, בניצוחו של "חתולי".

הייתי באופוריה מוחלטת .עוד יומיים נותרו . עוד שני ימים שלאחריהם לא אשוב להיות כפי

שהייתי! יותר "סבק" לא יוכל לתת לי הוראות . אני אהיה בוקר אמיתי!

ביום הנסיעה , מוקדם בבוקר , קיבלתי מאבא מכתב אישי עבור ג'יורג'י . התבקשתי לא לקרוא את

הכתוב . " זה אישי" אמר אבא ."רק תן לו את זה ביד" כמובן שמיד פתחתי את המעטפה ,

חבל על הזמן . לא הבנתי מילה . למרות שנדמה לי שהיה ניסיון מצד אבא לכתוב את המכתב

בעברית. ובכן עליתי לאוטובוס , אחד מתוך החמישה שהיה עלי להחליף במהלך הנסיעה ,ויצאתי

לדרך ,חובק בעוצמה את מזוודת הוויניל הכחולה , שרוכסנה נקרע בזמן האריזה ,קשורה בקפידה

מכל הצדדים בחוט משיכה דק וחזק.

אני הנער הקיבוצניק ,לבד באוטובוס וצריך להגיע לעכו. עד הצ'ק פוסט עוד הרגשתי די בטוח

בעצמי .הדרך והנופים , אפילו סוגי האנשים , היו מוכרים לי מנסיעות קודמות . אבל אחרי

שעליתי על האוטובוס לעכו השתנתה התמונה לגמרי . אנשים אחרים ,שפה אחרת , הכל הפך זר

ועוין.

חלפו די הרבה שנים עד שהבנתי שזו בעצם ישראל האמיתית ויש בה גם " עדות מזרח".

כאשר הגעתי לעכו ,אחרי נסיעה שנדמתה לנצח , הסתבר לי לתדהמתי , שהחווה היא על-יד עכו

ושהעל-יד הזה הוא 5 ק"מ מהעיר!

הסכום של שלוש לירות שקיבלתי מאורי , היה מחושב במדויק , את החשבונות באותם ימים עשה

שייק והוא לא נהג להשאיר מרווחים לטעויות כפי שנהוג היום.

לכן לא עלה על דעתי לנסות אפילו לקחת אוטובוס נוסף עד לחווה. פעולה כזאת הייתה "תוקעת"

אותי ביוקנעם בדרך חזרה . או לחילופין, משאירה אותי רעב וצמא שבוע שלם.

מכיוון שהייתי צעיר ונמרץ הצלחתי לעבור את המרחק כולו ,מחובק עם המזוודה ,בקצת פחות

משעתיים , כך שבסופו של דבר הגעתי ליעדי בשעת אחרי צוהריים מוקדמת של אותו יום.

נכנסתי בצעד כושל ל"משרד החווה" שהיה פחון זעיר עמוס בגביעים ותעודות בכל מני שפות

אקזוטיות.

מתחת לערמות של ציוד ראיתי ,במעומעם, דמות גבוהה ומשופמת ,"שלום ג'יורג'י" אמרתי

בחגיגיות. "זה מגדה כאן ,לא מישהו אהר" ענה לי קול של אישה אבל במבטא הונגרי ,כמצופה.

מה זה? חשבתי ג'יורג'י עבר ניתוח לשינוי מין בלי שידעתי ?

הדמות התרוממה ממקומה והיא אכן דמתה למקור בצורה מדהימה , גם לחיצת היד שקיבלתי ממנה

הייתה כשל מדיאר גברי וחזק . ובכל זאת החזה הענקי שניפח את אפודת הציידים שלה היה ללא

ספק של אישה. "אני אישתו חוא באה עוד קצר זמן" התמונה התבהרה לי כמו את כל סוגי החי , אלוהים ברא גם את אלה בזכר ונקבה .

"עד חוא באה אתה מתחילה עובדת" זעפה עלי מגדה ללא שהיות , "אולי אני מתחילה שותה משחו? אולי יושבת כמה דקות קודם ?" השבתי בעברית של הונגרים כמיטב יכולתי.

"חבל על זמן שלהה יש חרבה לעבודה עד ערב אז הוזרת בעל בית ושותים ביהד". בזה נגמרה מכסת

דיבורי הסרק של מגדה לכמה ימים והיא הובילה אותי לאורוה.

אולי רק להחליף בגדים? ניסיתי את מזלי. שום דבר . רק שתיקה וגבה הרחב של מגדה התחיל

להתרחק . דלת התא נפתחה בחריקה וערמה של גללי סוסים מעורבים בקש התמוטטה ישר

בפרצופי . "זה קילשון לוקהת זה ומוציאה כל זה זבל אהוצה לערמה חגדולה שם " מגדה הצביע

לכיוון מה שחשבתי בהתחלה להרי הגליל ועתה התברר כהר של זבל שלעומתו נראו גבעות

" הקומפוסט" של מוניה כשטח מישורי. מאחורי ההר הסתתר כנראה סוס מכיוון שבכל כמה שניות נשמעו בטישות פרסה וגושי זבל טרי היו נוחתים על גבי באש תלולת מסלול. לא הצלחתי להבחין מבעד לטיפות הזעה והדמעות ,מתי הגיע הערב , אבל בשעה כלשהי הגיע ג'יורג'י להוציא אותי מהזבל שבו הייתי שקוע עד מעל לאוזני. "שאאאלווום אז אתה השמנדריק של שאנדור?" מה שלום אבא? מה שלום יושקו? איך הזמן רץ... אתה כבר ממש מדיאר אה?"

איזה מדיאר ואיזה בטיח אני כולי שלפוחית אחת ענקית וכואבת מרוב הוצאת זבל.

החיבוק שקיבלתי פירק סופית את שארית העצמות שעוד היו שלמות בגופי ואני זחלתי בכוחותיי

האחרונים לעבר לוח העץ ושמיכת האוכפים הדוקרנית (שמגדה בנדיבותה קראה לזה מיטה).

באיזה שהוא שלב של העילפון שבו הייתי הביא לי ג'יורג'י כוס של נוזל שקוף וחתיכת נקניק הונגרי

שתיתי וזה לא היה מים ,כך התברר לי באיחור, אלא שליבוביץ'' טהור 90 אחוז אלכוהול.

כדי לכבות את השרפה נגסתי בנקניק .אלוהים הטוב זה היה עשוי מפפריקה נקיה בטעם זניח של

בשר. מה עוד צפוי לי במקום הנורא הזה? לאיזה בור נפלתי?

אחרי לילה של חלומות ביעותים . קצת לפני שהשמש העירה את מגדה וחבורתה אספתי את

מזוודתי, שלא הספקתי לפתוח , וברחתי כל עוד נפשי בי ,לתפוס את האוטובוס הראשון מעכו

לחיפה. את חמשת הקילומטרים עד לעיר עברתי בריצה מטורפת כדי שאפילו מגדה רכובה על סוס

לא תשיג אותי. נכנסתי לאוטובוס שילמתי לנהג וישבתי באחד המושבים הפנויים. תחנה אחת אחרי

זה כל המושבים היו פנויים ורק אני והנהג נשארנו כשהאחרון פותח את חלונו לרווחה וטס ללא

עצירות עד התחנה שבה ביקשתי לרדת. נדמה לי שבאותו יום נשלחו חמישה אוטובוסים של אגד לניקוי וחיטוי יסודי ואולי אף יצאו משרות לזמן ממושך. בתודעתי ,על כל פנים נחקק המושג "לנקות את האורוות " כמשהו שיש לברוח ממנו במהירות. גם אם יש כאלה שמתכוונים למשהו אחר.