טרזן פולני

בשנת 1957 נבנה בקיבוץ שיכון חדש . זה לעצמו איננו סיפור גדול שהרי כל שנה שנתיים עשו את זה. תמיד היו אלה "שיכוני ותיקים". דירות שהיו מרווחות יותר מכל אלה ששימשו את ותיקי הקיבוץ עד למועד בנייתן של הדירות החדשות. כמובן שאל השיכונים החדשים היו עוברים לפי תור "הוותק" כך שתנועת שיפור הדיור הייתה מתחילה תמיד באותם חברים . הסדר זה היה מקובל על כולם ונעשה ללא שביב של מירמור מצד אותם חברים שלא עברו מעולם לדירה חדשה. יתכן ,ואני מניח את ההנחה הזאת ממרחק של שנים רבות ולאחר שהנוהג הזה כבר נפסק מזמן, שהייתה אז ,באותם ימי שגשוג יחסי של שנות החמישים , מעין הכרת תודה לשכבת הוותיקים שסבלו ממחסור חמור במשך עשרות שנים ועכשיו באמת מגיע להם ליהנות משנות זקנתם שעוד נותרו להם. הרי בני כמעט 50 הם היו . גיל מופלג ללא ספק המזכה ממעט מנוחה ורוגע.

אבל כאן האליה וכאן הקוץ שננעץ בה. כהרגלי אני מרבה בהקדמות וקישוטים עד שאני מוצא את הדרך לספר את מה שבאתי לספרו מלכתחילה. ובכן בסוף שנת 57 הושלמה בנייתו של שיכון חדש שלא היה מיועד למגורי הוותיקים. שבעה בתים בני ארבע דירות כל אחד נבנו בשולי הקיבוץ .נושקים לכרם ולמטעי הפרי שחבקו את הקיבוץ וחצצו בינו ובין החורשה. מרוחקים מספיק ממרכז החיים של הקיבוץ ומחייבים מאמץ ניכר בטיפוס על הגבעה עד להתרווחות תשושה על המרפסת הזעירה שהוצמדה לכל אחת מאותן דירות. בקיבוץ הגדול והמפואר שבו אנחנו חיים היום, כמעט שבעים שנה מאוחר יותר, זכה השיכון הזה לשם "השיכון הפולני". אני מרגיש חובה מסוימת לתאר לכל אותם צעירים ,המתגוררים שם היום, תחת ערמות הבקבוקים הריקים ובדלי הסיגריות , תוהים לעצמם מה "פולני" כל כך בדירות הקטנטנות והמשופצות שהם גרים בהם לזמן קצר ככל האפשר. ובכן. העניין פשוט למדי. בהיות חבר קיבוצנו מייטק בנטוב שר בממשלת ישראל נפלה ההחלטה לקלוט רבבות עולים מפולין במה שכונה אז "עליית גומולקה". בשנים הרחוקות ההן היה זה אירוע יוצא דופן שבו הורם לפרק זמן קצר מסך הברזל שעטף את כל מדינות הגוש הקומוניסטי, ופולין בתוכן, וניתנה הרשות לאזרחים ממוצא יהודי לעזוב ולהגר מארצם. אותו ולדיסלב גומולקה שהתמנה לראש המפלגה הקומוניסטית הפולנית ומכך הפך לשליט המדינה בחסות ברית המועצות. גילה לפרק זמן קצר ביותר את האפשרות להיפטר מאותם יהודים שאזרחיו הפולנים נהגו לשנוא, ולשגרם אל מחוץ לגבולות פולין. כמובן שאהבה וחיבה לעמנו לא הייתה אפילו במקצת שיקול בהחלטתו זו. על-כן הוא סייג את הרשות לצאת במספר סייגים שנועדו להבטיח שאיש מאותם יהודים שיצאו מפולין לא יוכל בעתיד כלשהו לחזור לשם. גם אם יגלה ,כפי שאכן התגלה, שבישראל המצב הכלכלי לא משהו (באותן שנים יצאה ישראל ממשבר כלכלי חמור ועשתה צעדים להיכנס למשבר נוסף.) מבין אותם סייגים אציין רק שניים שהם החשובים ביותר. האחד ההגירה תותר אך ורק למדינת ישראל. והשני , לא פחות חשוב על העוזבים הוטל לוותר לצמיתות על אזרחותם הפולנית. ועל כל תביעה להשבת רכושם. ממשלת ישראל בעת ההיא הייתה מאויישת ברבים שמוצאם היה פולין וסביבתה. כדוגמת חברנו מייטק. לכן אין כל פליאה ברצונם של ראש ממשלת ישראל בן-גוריון וחבריו לממשלה, לאזן במקצת את גלי ההגירה העצומים של בני עדות המזרח שעלו בהמוניהם באותן שנים ראשונות. אבל המדינה התקשתה לגייס כח מספיק לקליטת העלייה ההמונית הצפויה מפולין. הרי סוף סוף אחרי שנים קשות נסגרו כל המעברות וכל העולים מצאו את מקומם בכור ההיתוך הישראלי מקרית גת לקרית שמונה, לא יעלה על הדעת לפתוח מחדש את פצעי המעברות. בוודאי לא לעולים "משלנו". כאן. כמו תמיד. נמצא הפתרון בגיוס התנועה הקיבוצית למשימה הציונית החשובה ביותר. חברינו במפ"ם ובמפא"י הרימו את הכפפה בהתלהבות .התקציב גוייס והשיכונים נבנו בקיבוצים הוותיקים והוכנו לקליטה ואיקלום של העולים שיגיעו ברבבותיהם. חברנו בנטוב דאג שגם חלקה של משמר-העמק לא יקופח וכך נבנה ה"שיכון הפולני" . תוך שנה אחת התנוססו 28 דירות מבהיקות בלובנן בראש הגבעה נושקים למטעים וכרם. אבל העולים לא הגיעו! כלומר לא באותה הכמות שלה כולם ציפו. בכל אופן למשמר העמק הם לא באו. למעט כמה משפחות שהואילו לגור בקיבוץ תקופה קצרה ככל האפשר נולד הצורך למלא את הדירות הקטנות בדיירים כלשהם. "השיכון הפולני" התמלא ,אם כן, במשפחות צעירות של בני הדור השני ילידי הארץ והקיבוץ. פולנים אמיתיים אמנם לא גרו שם ,אבל דם פולני היה גם היה בעורקי הדיירים. כך שבסופו של דבר אכן נבנה השיכון למען העלייה מפולין. אחרי שהוסבר עד תום סיפורו של "השיכון הפולני" במשמר העמק אפשר סוף, סוף להתפנות לסיפור האמתי הקשור כמובן לאותה "עלייה של גומולקה"

אחת ממעט המשפחות שהגיעו בכל זאת, הייתה משפחת ויסמולר. האב רופא שיניים ואורתודנט מומחה ואשתו רופאת ילדים. אתם הגיע בנם בן ה-8 יאנק שמו. ימים ספורים הספיקו לזוג הרופאים להבין שבארץ ישראל נפתחות בפניהם אפשרויות טובות יותר מעבודה במטבח (היא) וקטיף תפוחים (הוא) והם עברו לעיר חולון שם קיבלו דירה קטנה בשיכונים החדשים במערב העיר. את בנם יאנק השאירו בקיבוץ בחיקה של דודתו, אחותה של אמא שלו, שהייתה מוותיקי הקיבוץ ומייסדיו. יאנק לאחר שמיהר לשנות את שמו ליונתן השתלב במידה סבירה בקרב בני גילו בקיבוץ ולמעט העובדה שלא ידע לשחות והיה לבנבן וחיוור יותר מאחרים בקבוצתו, בקלות ניתן היה לחשוב שהוא בן קיבוץ לכל דבר ועניין. בקיץ שהגיע כמה חודשים מאוחר יותר כבר היה יונתן שזוף כמעט כמו שאר הילדים. למרות שגופו לא נגע במי הברכה הירקרקים אפילו פעם אחת. אולי דווקא בגלל זה. בזמן ששאר ילדי הקיבוץ היו מקפצים בקפיצות ראש מרהיבות אל מי הברכה היה יונתן מתיישב על הדשא, במרחק בטוח ממי הברכה, וחושף את עורו המאדים והולך לקרני השמש הלבנטינית השורפת. כך היה נוהג גם בימי הנסיעות לים. בעוד כל הילדים מסתערים בצרחות על הגלים, מנהלים קרבות שליטה על האבובים הענקיים, היה יונתן הקטן יושב עם הקשישות שהתלוו לנסיעה לצרכי החלמה בקרני השמש. ביניהם לפעמים גם דודתו, ומסייע להן בקילוף המלפפונים והביצים הקשות לארוחת הבוקר.

הדברים התנהלו על מי מנוחות באותו קיץ. כמידי שנה היו הילדים שוחים בבריכה מיום שישי עד יום רביעי. היום בו מי הבריכה הפכו לעיסה של ירוקת סמיכה וירוקה כמרק אפונה. בימי שני היו מוסיפים גם נסיעה לים ובימי שלישי פעם בשבועיים היו מקרינים לילדי הקיבוץ מכל הגילים סרט על במת המועדון. הקרנת הסרט הייתה מאורע מרכזי בהשתלבותו של יונתן בחיי החברה הצעירה . מכיוון שידע לקרוא אותיות לועזיות היה הוא היחיד שידע את שם הסרט שהוקרן באותו יום. וכך הגיע היו בו בישר בקול רם לכל הילדים היושבים על במת הבטון החמימה ומפצחים בשקיקה גרעיני חמניות קלויים "הפעם זה 'טרזן מלך הקופים' בכיכובו של ג'וני וייסמילר" באותן שנים היה השם ג'וני וייסמילר מוכר לכל ילד. אפילו בארץ נידחת בשולי המזרח התיכון כארצנו שלנו. שחיין אולימפי עטור מדליות שהפך לכוכב קולנוע בסדרה של סרטים על טרזן איש הג'ונגל המופלא. בנו האובד של 'לורד גרייסטוק 'מאצילי האימפריה הבריטית בימי גדולתה. אצל ילדי הקיבוץ היה אותו ג'וני וייסמילר דמות נאצלת והרואית שאין לה אח ורע . גופו הענקי ועמוס השרירים היו מופת לדרך שבה על האדם הגברי להיראות. בניגוד גמור לוותיקי הקיבוץ נמוכי הקומה ושחוחי הגו מעבודה קשה וסיזיפית לאורך שנים רבות. השפעתה של הדמות המופתית הזו על רגשותיו של יונתן הקטן וחיוור העור הייתה אפילו גדולה יותר משל שאר הילדים. ברגעים שבהם חשב שאיש אינו מבחין בו היה בוחן את שרירי זרועותיו ומנסה לבחון האם צמחו כבר קובייה או שתיים של שרירים משורגים על בטנו השקועה. דבר חוץ מכמה עצמות בולטות באזור הצלעות לא רימז על דמיון כלשהו לדמותו של טרזן גיבור הסרטים. אבל יונתן ויסמולר לא אמר נואש והחל במהלכים נמרצים לקראת היותו הוא עצמו בן דמותו של גיבורו החסון. בשלב ראשון ניצל הילד בחכמה את הדמיון בשם ודרש מכל חבריו לקרוא לו מעתה ג'וני במקום יונתן. את ויסמולר(ו' בחולם) שאתו בא מפולין היה קל להמיר בוייסמילר (י' בחיריק)האמריקאי. אבל השינויים הקלים הללו לא הצליחו לשרג אפילו שריר זעיר אחד בגופו השברירי. לצורך השינוי החיצוני הנדרש החל ג'וני שלנו לאסוף חבלי סיזל. אותם חוטים דקים שבהם כבשו את חבילות החציר והקש לפני שלמדו בקיבוץ שלנו לעשות אותם מפלסטיק. את כמויות החבלים, שאסף בהיחבא, הביא אל סככת האריזה בשולי המטע שם החל בשקידה וסבלנות לשזור אותם לחבל אחד עבה כדוגמת שורשי השרכים שעליהם ניתלה טרזן בריחופו בין עצי הג'ונגל הענקיים. כאשר הסתיימה מלאכת השזירה ובידיו של ג'וני היה חבל ארוך דיו לצור התחלת אימוני הריחוף הוא קשר את קצה החבל לענף עבה של איזדרכת בסמוך לשפת הבריכה. איש לא יודע למה נבחר דווקא מקום זה לאימוניו של ג'וני שלנו אבל זאת הייתה הזירה שבה בחר לממש את חלומו להיות טרזן. במשך כמה ימים התנהלו אימוניו כסדרם איש לא ראה ואיש לא שמע . היו מספר התרסקויות כואבות שבעקבותיהן הגיע ג'וני לבית הילדים צולע וגונח אך אף אחד לא טרח לברר את הסיבה לייסוריו של הילד. למעשה לא היה ממש מקובל בימים הרחוקים ההם לייחס חשיבות לאיזה פצע או מכאוב שאינם מחלה מדבקת כלשהי. ילדים, כך סברו קברניטי החינוך הקיבוצי ,צריכים להתחשל ולהתקשח לקראת המשימה שתוטל עליהם בקרוב של עבודה חקלאית בענפי המשק השונים. ובכן, כאמור אף אחד לא שם לב לילד הפצוע והוא המשיך באימוניו באין מפריע. יתכן שאפילו צמח לו שריר קטן בזרועותיו הדקיקות בדרכו להגשמת ייעודו. הדברים מבחינתו של ג'וני וייסמילר החדש היו מתקדמים בכיוון הנכון עד לאותו יום שבו נקטע באכזריות מהלך הכשרתו של ג'וני לתפקיד טרזן הבא.

בערב יום חמישי אחד בשלהי אותו קיץ התחלף האחראי על בריכת השחייה באופן זמני ואת מקומו מילא אחד מוותיקי ומייסדי הקיבוץ שהיה פנוי לכמה ימים מפעילותו במפלגה. אותו חבר ותיק הגיע לבריכה כדי לפתוח את ברז המילוי כדי להכשיר את הבריכה למתרחצים ביום שישי כמקובל. כאשר הבחין בחבל העבה המשתלשל לו מענף האזדרכת. מיד נזכר בכל אותן פעמים בהם היה חבל מחובר לענף עץ גורע חבר או חברה ממצבת חברי הקיבוץ. אמנם חלפו עברו אותם ימי דיכאון ולחץ של ימי הבראשית אך התמונות היו עדיין חיות בזיכרונם של חברי דור המייסדים. מאחר שהסרת החבל לא הייתה יכולה לעצור את כוונתו של אלמוני לסיים את חייו . הגיע החבר המודאג למסקנה שהדבר הנכון לעשות הוא לחתוך מעט את החבל בצורה שלא תתגלה אך תמנע את ביצוע המעשה הנמהר ותביא את האיש או האישה החפצים להתאבד להרהור נוסף ואולי אף לחרטה וחזרה אל חיקה המנחם של החברה הקיבוצית.

מעשה אצילי זה , של אותו חבר ותיק, היה בכל מקרה אחר ראוי להוקרה ולתשבחות מכל אחד. הרי לא היה יכול לדעת לאיזה עוד מטרה יכול לשמש חבל עבה קשור לענף של עץ אזדרכת. מבחינתו של ג'וני הקטן היה במעשה זה משום סיום כואב ומדמם לדרכו אל תהילת עולמים. בתנופה גדולה כפי שכבר הרגיל את עצמו לבצע, ריחף ג'וני אל מעל למים הרדודים שהחלו למלא את הבריכה. לפתע בשיא המעוף נקרע החבל וג'וני מצא את עצמו ממשיך במעופו הישר אל מרכזה של הבריכה. מכיוון שלא ידע לשחות החלה הבהלה לשתק את גופו עוד בהיותו באוויר. מבחין בחרדה גוברת במים הצלולים הנפרשים מתחתיו. למזלו הגדול הגיע המים רק עד לגובה ברכיו. לטבוע כמובן הוא לא טבע אבל גבו וראשו נחבלו קשות בגלל רדידות המים והמפגש הקשה עם הקרקעית הנוקשה. בצליעה ודמעות חזר לבית הילדים משם הובהל במהירות למרפאה. הרופא שלא מצא ממצאים קליניים מובהקים החליט בכל זאת לשלוח אותו לבית החולים בעפולה לבדיקה נוספת. בזמן שהצוות הרפואי הוזעק לטפל בילד התקשר מזכיר הקיבוץ להוריו דוקטור ודוקטור ויסמולר בקליניקה בחולון. תוך שעות אחדות הגיע מונית מצוידת בשני הרופאים ממשפחת ויסמולר והם לקחו את בנם היישר מבית החולים לביתם הצנוע בחולון. מאותו היום נעצרה התפתחותו של הטרזן הפולני כיורש לג'וני וייסמילר האגדי. מאותו יום נאסר על יונתן או ג'וני כפי שנקרא כאן להתקרב אפילו מרחק ראייה אל הקיבוץ וסכנותיו. רק ברבות השנים פגש אחד מבני הקיבוץ שהתגייס לסיירת מובחרת את סמל המחלקה שלו. הסמל השרירי והקשוח הציג עצמו בשם יונתן ויסמולר. אבל אתם תקראו לי המפקד כמובן. הוסיף בחיוך שמידה גדושה של אכזריות חביבה נמהלה בו. רק בסוף הטירונות התרכך הסמל הקשוח והסכים חייליו לקרוא לו בשמו. החיילים ,כמובן המשיכו לקרוא לו 'טרזן'. שם שבו הם כינו אותו מאחורי גבו בשלושת חדשי הטירונות. שם שהלם בהחלט את דמותו הגברית והאתלטית .