שוב הבצורת מכה בקיבוץ שלנו. דצמבר שחון הולך ומסתיים. שנת 2015 תסתיים ותירשם בספרים כעוד שנה "קשה לחקלאים" . פעם ,לפני שנים רבות , היינו ישוב שחי מחקלאות ומוציא בזעה רבה ודמעות, את לחמו מן האדמה הסרבנית. פעם היה העדר ממטרים בדצמבר מטיל צל כבד על חיי הקהילה כולה. ומשפיע על מצב רוחם של הגזבר ומרכז המשק. השריד היחיד שנותר מאותו עבר מפואר הוא דבקותם של מספר חברי הקיבוץ , שזכו לחוות את העבודה הפרך החקלאית על בשרם , בהתכנסות היומית סביב טבלת הרישום של כמות הגשם היומית התלויה על לוח המודעות ונחישותם לקיים דיונים סביב הסיכויים לשנה "טובה" או "רעה". יתכן שעד מועד פרסומו של הסיפור הזה כבר יטבעו מדרכות הקיבוץ בנהרות של גשמי ברכה והמאגרים יתמלאו במים עד גלישה. אבל נכון להיום , בסוף דצמבר, היובש מרטיב את עיני החקלאים - המעטים שנותרו - בדמעות. רשימת כמויות הגשם שעל לוח המודעות נשארה ריקה ומכל שורה זועקת המילה "בצורת" . אני מנצל את העדר הגשם השנה, כדי לדלות מנבכי זכרוני את ימי כחקלאי . ימים שבהם באמת היה אכפת לי כמה גשם ירד בחדשי הסתיו והחורף. למי שכבר הספיק לשכוח וגם לאלה שאף פעם לא התעניינו, ברצוני לספר שבכל שנה בתחילת החורף היה עדר הבקר מכונס אל "חלקת האבוס " בוואדי זיתים . שם היה מוגש לו מזונו עד שהמרעה נבט ,צמח והגביה לגובה שמאפשר הוצאתו למרעה. חודש דצמבר היה, כך נהגנו כל שנה, החודש שבו נערכו ההימורים על גובהו של המרעה הירוק ביום שבו יתאפשר ניתוקו של העדר המיוסר ממדמנת חלקת האבוס הצפופה. ברוב השנים ניתן היה להעריך על פי גובהו של העשב איך תיראה השנה כולה ומה יהיה משקלם של העגלים הגמולים חמישה חודשים מאוחר יותר . לכל אחד מהבוקרים הייתה שיטה משלו שבה הוא ערך את ההימור. ההימורים הפרועים היו מבוססים על ניסיון ,תחושות ומזל, בחלקים שווים. בשונה מהימורים שנעשו על גובהו של הדולר הירוק בשנים מאוחרות יותר, בהימורים שלנו לא היה סיכון רב להפסדים כספיים. רק גובהו של הירוק העשבוני שממנו היו הפרות צריכות להתקיים עד הסתיו הבא. גם כאן בין הבוקרים , כמו אצל מומחי הכספים, המדידות הסופיות נעשו בגמישות מעורפלת כך שכל אחד היה יכול לומר שההימור שלו קלע למטרה במדויק. אבל. לשמחתי . ההימורים שלנו השפיעו רק על מצבן הגופני של הבהמות וולדותיהן. חברי הקיבוץ, מן הסתם , לא ניזוקו בכיסם מטעויות שמי מאתנו עשה בהימורו. והיו גם היו טעויות מסמרות שיער. כמובן שלהימור שלנו נלוו גם אספקטים כלכליים. אבל כל-כך קטנים וחסרי חשיבות שלא נדון בהם כאן. ענף הבקר ממילא שוחרר בדרך-כלל מהצורך להראות רווחים.
כאמור, לכל אחד מהבוקרים הייתה שיטה משלו להעריך את גובהו העתידי של הירוק ולכמה זמן הוא יספיק. שיטתו של דני הציד הייתה ללא ספק המקורית ביותר. ועל-כן בחרתי להרחיב, למען הקוראים , בתיאורה.
התהליך, שבאמצעותו קבע דני הציד את הימורו ,התנהל באותה הדרך שנה אחרי שנה למרות שסטיית התקן בחיזויו של הצייד עוררה סטטיסטיקאים רבים לשקול חזרה לספסל הלימודים. למתבונן מן הצד נראו פעולותיו של הציד מוזרות וחסרות קוהרנטיות. אבל אנחנו שהכרנו אותו מקרוב ידענו שלכל דבר שהוא עושה יש תכלית וכוונה. גם אם מרבית האנושות לא מצליחה לגלות אותן. וכך , לשיטתו של הציד התבצע ההימור. ביום האחרון לחודש דצמבר. בערבו של ראש השנה האזרחי הוא היה יוצא אל שטחי המרעה שעדיין לא נרמסו ברגל גסה של פרה. בנקודה קבועה ,מעט דרומית להר הגעש הגדול ,הוא היה מציב את האולפניסטית שהייתה באותו הזמן בת זוגו הנצחית. מכסה את עיניה במטפחת הבנדנה שהסיר מצווארו . מודד בפסיעות מתנדנדות שלושים וחמישה צעדים .יש להדגיש שלפני פציעתו במלחמת יום הכיפורים הספיקו 30 צעדים . הכדור שנורה על ידי חיל סורי חדר לרגלו . קיצר את הימנית בכמה סנטימטרים והגדיל במקצת את מספר הצעדים הנדרש למשימה. על – כל פנים במרחק המדוד הזה היה דני נשכב לכל אורכו בין העשבים כשהוא מצמיד לפיו בקבוק בירה ויונק ממנו בלגימות ארוכות. אהבת חייו שסיימה לספור עד מאה, כפי שהונחתה לעשות, הייתה צריכה לסרוק את הזירה בעיניה, שכמעט תמיד היו כחולות ולגלות את מקום מרבצו של דני הצייד ואז ליפול לחיקו כפרי בשל. משך הזמן שלקח לאותה נערה לאתר את הציד. מוכפל במספר שנות חייה ומחולק בימים שעוד נשארו לה להיות אהובתו, הוו בסיכומם את מספר הסנטימטרים שאליהם יגיע המרעה הירוק בשיאו.
מה אומר לכם ידידי הקוראים זאת לא הייתה השיטה הגרועה ביותר כפי שיתברר בעתיד. לישראל ועופר הייתה שיטה זהירה ובטוחה יותר להעריך את גובה המרעה ואת מועד הוצאת הפרות ממדמנת האבוס. השיטה שלהם התבססה על קביעה מחודשת של לוח השנה. קביעה גמישה שהתאימה את מועד היציאה למרעה לסוף חודש דצמבר גם בשנים שלא היה מנוס מלהזיז את דצמבר לסוף ינואר. במילים פשוטות, תאריך יציאת הפרות למרעה היה נקבע לפי כמות המרעה האמיתית והשימוש בשמות החודשים היה גמיש. על פי שיטה זו ניתן היה להמר על גובה הירוק גם בדיעבד. הימור בטוח. השיטה שבה אני נהגתי הייתה דומה במקצת לשיטות שנהגו אחרים ,חכמים וטובים ממני. בזמנים אחרים. אני פשוט ניחשתי גובה כלשהו שאליו יגיע העשב בעתיד והצגתי את הנתון שאליו הגעתי כאילו הוא מבוסס על ידע מקצועי ונסיון מתמשך.
ובכן, מדוע אני טורח לספר את כל הזוטות הללו. ראשית. כזה אני . מוצא עניין בדברים הקטנים והשוליים של חיי הקיבוץ ומספר אותם כאילו הם בעלי חשיבות גדולה. שנית חודש דצמבר של השנה דומה עד מאוד לאותו החודש בשנת 1974 או בסמוך לה. מה שיכול לרמז על המשך השנה הזאת למי שירצה להמר על גובה הירוק גם הפעם. מכל מקום כך התנהלו הדברים בשנת 1974 או בסמוך לה. דצמבר יבש וחמים עבר על הקיבוץ וחקלאיו המיואשים בשנה ההיא . אלישע ,רושם המשקעים המסור החל מבלה שעות רבות מדי בוקר על-יד מיכל המדידה מנסה בכל כוחו לסחוט עוד טיפה של לחות לדווח עליה ברישומיו היומיים. בענף הבקר היה הצוות מודאג מהתמעטות מלאי המזון שהוכן ,כמו בכל שנה, להאבסת העדר באבוס בתקופה שבה עדיין אין מרעה טבעי. ההימורים נעשו באווירה קודרת וכללו הערכות שבהן לא נכלל מרעה כלל. לטענתו של דני העשב יהיה כל-כך נמוך שלא רק בקבוק הבירה יזדקר ויגלה את מקום המסתור שלו . כל הזדקרות אפילו הקטנה ביותר תהיה מפלילה ותחשוף את ערוותו. ביאושו הוא שקל אפילו להחליף את משחק המחבואים המסורתי במשחק אחר. אולי תופסת. שבעזרתו יוכל לצוד לו אהבה חדשה וכמובן להמשיך ולנסות לקלוע בהימורו . עופר וישראל נאלצו להעביר את דצמבר לפחות עד פברואר כדי להישאר בתמונת ההימורים. מצב נואש כזה, כך נרשם ביומני הקיבוץ, מתרחש בפעם הראשונה מאז הבצורת הקשה של שנת 1961. שנה שבה בן -אלי חרש את השדות שלוש פעמים בזו אחר זו בגלל שלא היה טעם לחכות לחיטה שתנבט. בחלוף הימים ללא גשם נאלצו הבוקרים להתגנב אל אסמי הבר הגדושים של ענף הרפת ולחטוף מעט תבן לבהמות הכחושות שגעו ללא הרף מצטופפות לאורך האבוס הריק . מהלך פסול כזה הווה גם סיכון גדול במפגש עם יואש וגם אי נעימות חברתית בכך שיקראו לבוקרים "גנבים" . הפעם בצדק. באווירה זו של דכדוך מצאנו את עצמנו חוגגים את מסיבת ה'סילבסטר' של אותה שנה . סביב עץ אשוח שנגדם מצמרתו של ברוש והוצב מואר כולו ומקושט בלב ה"קסמניה". מועדון הצעירים המיתולוגי של הקיבוץ ששכן במקלט שליד חדר-האוכל ושימש מקום מפגש לצעירי הקיבוץ והמתנדבות. סביב העץ המואר התקבצו צעירים בדיכאון ונערות שניסו בכל כוחן לשמח אותם. החוגגים רקדו ריקודים שנראו דומים למדי לריקוד הגשם בשבטים נידחים באפריקה. שילוב מסקרן של ייאוש ותקווה לניסים.
בחלוף שעת חצות ובחלוף כמויות משמעותיות של אלכוהול , לאחר שנערכו מספר התנשקויות כלאחר יד (לאיש לא היה מצב רוח רומנטי ביום ההוא), התפנה דני הציד לעשות את המתבקש משתיית עשרים בקבוקי בירה. בעודו עושה זאת נשמעו קולות נפץ עזים ורעש נורא של מפלי מים הגיע אל מעמקי "הקסמניה". ההבנה שאפילו הציד איננו מסוגל למופע הידרולוגי שכזה גם לאחר כל כמויות המשקה שהערה אל תוכו, חילחלה אל באי המקלט וכולם נהרו החוצה ברעש גדול. מפלים גדולים של מים החלו ניגרים מכל עבר. גשם זלעפות ירד על הקיבוץ והטביע כל מה שנקרה בדרכו כולל שני צריפים שנסחפו בזרם העז והפכו לרפסודות עליהן שטו בין הגלים הסוערים מספר זוגות שפרשו מוקדם מהמסיבה העצובה. חמישה ימים וחמישה לילות לא פסק המבול. זוגות זוגות התחפרו חברי הקיבוץ בחדריהם הקטנים. כולם , חוץ מאלישע שהמשיך לרשום את כמויות הגשם המדויקות וחוץ משני פלחים שירדו להפעיל את המשאבה הבורגית, וכמובן הבוקרים, בהם גם דני הציד שעוד לא התפכח עד תום, שמיהרו להוציא את העדר מביצת ואדי זיתים הגועש בשצף קצף. ומשו בדרך כמה רפתנים שטבעו במכון החליבה המוצף. בסופה של אותה שנה נרשמה כמות שיא של ממטרים. עופר וישראל הודיעו שהם הימרו על הכמות הנכונה של מרעה ודני... הוא נזקק ליותר מבקבוק אחד של בירה כדי שאהובתו הנצחית ,באותה עת תמצא אותו בסבך העשבים הגבוהים. אני כמובן ידעתי בדיוק מה יהיה גובה הירוק במרעה. ניסיון כפי שאמרתי. אבל נצרתי את המידע בלבי. למה לקלקל לאחרים הימור מוצלח.
Comentarios