החינוך המיוחד פרק א'

ימים של חושך ואור

מיד לאחר שנשמע קול הנפץ העמוק והמתגלגל,ירדה חשכה על הקיבוץ כולו.

לא הייתה זו חשכה "ימיביניימית" שמקורה בשלטון מסואב וקופא על שמריו או אוירה מדכדכת של חוסר תוחלת, כפי שלפעמים אנו נוטים לקרוא לחשכות שנופלות עלינו בעיתות מצוקה.

גם לא היה זה מטוס מצרי שהוריד פצצות על הקיבוץ המנומנם.

הפעם האפלה הייתה מוחלטת ומוחשית וכיסתה את הכול ללא הבהוב או הבלחה של סימן חיים כלשהו. מין חושך כזה שגורם לך לקרב את כפות הידיים אל הפנים אולי תצליח לראות משהו , ולפחות תדע שלא התעוורת.

אילו קרה מקרה כזה היום ,הייתי בודאי שולף מכיסי את הטלפון הסלולארי וכמוני היו עושים רבים נוספים והקיבוץ היה מתמלא בגחליליות מתרוצצות , מצחקקות וצוהלות לתוך הלילה החשוך. אבל בשנות ילדותי בקיבוץ ,שהיה אמנם הקיבוץ הטוב ביותר בעולם והמקום הנפלא ביותר ביקום ועם הכי הרבה חברי כנסת ומנהיגים בעולם. לא היו טלפונים כלל. טלפון יחיד היה רק במרתפי המזכירות. גם אצל חזן בבית היה. אולי גם אצל מייטק ויודקס היו טלפונים אבל הם לא היו נגישים לחברים, בוודאי לא לילדים.

בכל אופן החברים הנכבדים הללו ממילא היו בחו"ל או בשליחות תנועתית כלשהי כך שלא יכלו להושיע אותי באותו לילה איום ונורא.

הרעם ואחריו הפסקת החשמל הכללית תפסו אותי באמצע הדרך לבית הילדים . דרך שהייתי עושה בכל יום והכרתי כאת כף ידי. בכל זאת, עצמת החושך גרמה לי לקפוא על מקומי ולהשהות בכמה שניות את זעקות האימה שביקשו לזנק מגרוני.

קיוויתי גם שאחדים מחברי שעושים את דרכם במסלול דומה ,יקדימו אותי ויפרצו בצעקות וכך אוכל לפלס את דרכי בשמיכת החושך,ללא צורך להשפיל את עצמי ולקרוא לעזרת מבוגר.

באותה שנה הייתי אמור להצטרף לשורות "השומר הצעיר" וכבר שיננתי חלק ניכר מעשר דיברותיו. (תשע מתוכן לא הבנתי כלל והעשירית סקרנה אותי למרות שגם אותה לא הבנתי). בכל אופן בתור ילד קשוח למדי שכבר נמצא כמעט שליש השנה בכיתה ו' נראה היה לי שעדיף בכל זאת לנסות ולהמשיך בדרכי . העמידה באמצע המדרכה הצרה והמוקפת שיחים נראתה לי מסוכנת הרבה יותר. מה גם שבאזור זה הסתובב לעיתים "שד" כלב הרועים הענק של עודד בן-מנחם . המחשבה שאני עשוי לפגוש את הכלב או את בעליו בעלטה כזאת (וגם באור יום) גרמה לרגלי הרועדות להתמלא באנרגיה ולהתחיל להצעיד אותי למה שחשבתי, ככוון הנכון. לא הספקתי אפילו להרגיע במעט את פעימות לבי וכבר התנגשתי בקיר בטון מחוספס ופוצע . מכיוון שלא ראיתי כלום פגעתי בקיר עם אותו חלק בגופי שהוביל את שאר הגוף, כלומר המצח. המכה הכאיבה לי ,אבל , בשלב זה עוד היה סיכוי (קטן ורעוע) שמה שפגעתי בו במצחי היה "מולק" החשמלאי ולא קיר בטון . לשניהם הייתה , בחושך, טקסטורה זהה. רק מישוש ממושך והבדלי טמפרטורה גרמו לי להבין שהפעם זה קיר אמיתי מבטון לא מטויח. "מולק" ,כידוע היה חם קצת יותר מקיר וגם כל היתקלות איתו הייתה מסתיימת ביד מרוסקת וכתף מפורקת ולא חשובות הנסיבות.

ובכן ,הבנתי שזה לא מולק ומכך גם הסקתי שאין סיכוי שהגנראטור שהיה ממוקם בקרבת מקום, יופעל בקרוב וישיב מעט אור לקיבוץ החשוך.

בנסיבות אלו מובן היה שלא ידעתי לאיזה בית שייך הקיר שבו פגעתי ולא יכולתי לשאוב ממנו שום מידע שיעזור לי להמשיך ולנווט את דרכי.

התיישבתי במקומי ,עדיין מתאפק ולא צורח בקולי קולות לעזרה, וביצעתי בקרת נזקים מהירה. מלבד חבורה שגדלה מרגע לרגע ומשהו רטוב על מצחי לא מצאתי אברים נוספים שנפגעו , אם לא סופרים את קצב פעימות הלב שהיגיע למהירות בלתי נספרת ואולי הוא (ולא דברים אחרים) שיגרום בעתיד לתחלואי הלב שמהם אני סובל היום.

על כל-פנים השענתי את גבי על קיר הבטון וחיכיתי להתפתחויות. ריח מוכר של סיגריות "נדיב" עלה באפי . בהתחלה נדמה היה לי שזה אולי, שאריות הריח שדבק בבגדי בזמן שעישנו סיגריות מתחת לבית הילדים , סיגריות שנמרוד סחב מאבא שלו, או אולי איתני או רונן . הפרטים לא חשובים. חשוב הוא שהריח המוכר התגבר והתקרב ומבין השיחים הצלחתי להבחין בנקודה אדומה ומהבהבת .אכן סיגריה ללא ספק. לאחר מספר שניות שמעתי מלמולים בערבית.

אני יודע שבשנים האחרונות מצב כזה הופך מיד לאירוע מסוכן ומחייב להזעיק את כוחות הביטחון. אבל באותם ימים רחוקים ונאיביים , לפני שמוחותינו נשטפו בכל אותם הבלים שמגבירים איבה וחשד בין העמים ובין האנשים. באותם ימים , היו קולות בערבית בלילה חשוך בקיבוץ משמר-העמק שבליבו של עמק יזרעאל , בסך הכול סימן שמישהו מחברי "הגרעין הערבי" יצא לעשן סיגריה מחוץ לצריף הזעיר שבו התגורר עם חבריו.

שהותם של מספר ערבים צעירים והורמונאליים (כפי שכל גבר בגילם בכל מקום בעולם צריך להיות) במרכזו של קיבוץ שאפילו אולפן עוד לא היה בו שלא לדבר על מתנדבות...

היה ניסיון תמים ויפה להנחיל לנייטיב הכפריים שהפסידו במלחמה, את האידיאולוגיה הסוציאליסטית הנהדרת שהביאה את הפולנים מוורשה להישגים חסרי תקדים בחקלאות, בתעשייה,ובשליטה על מקורות העצמה במדינה ובקיבוץ.

הניסיון כמובן לא צלח . ברבות הימים לא צמחה ממנו תועלת לא לנו ולא להם אבל כאמור, זה לא היה באשמתנו וגם , כנראה לא באשמתם.

ריח הסיגריות והקולות בערבית דווקא הרגיעו אותי ומלאו אותי בתחושת הקלה . הכרתי את כל חברי הגרעין וחיבבתי את רובם , הם תמיד היו מצוידים באבטיחים, פיצוחים ופירות. הכול בהתאם לעונה ולמקום בו נשלחו לעבוד. ואני הייתי אורח קבוע לזלילות הללו כאשר הייתי עובר מדי ערב במסלול הקבוע לבית הילדים.

יצאתי מהשיחים בתחושה שסוף סוף צבא ההצלה הגיע. הפעם בכוונות טובות, וקראתי לשניים שעמדו בצד המדרכה בשמם ." מוחמד זה אני דורון". אני לא יודע למה אבל הפעם באופן מוזר הם פחדו ממני, ופתחו בריצה מהירה לתוך החושך כשהם זועקים בקולי קולות "שדים,שדים".

שוב נשארתי לבד באפלה . מחשבותיי רדפו אלו את אלו. בייחוד טרדה את מנוחתי הידיעה שאחד מבין השניים דיבר בעברית ובקול נשי ללא מבטא כלל. אפילו זיהיתי את הקול אבל כמובן שאין סיכוי שאגלה את הסוד הנורא .

נראה היה לי שהכיוון שבו ברחו הערבים היה שונה מהפעם הקודמת שבה הם ברחו ועשוי היה להביא אותי לאזור בית הילדים. לא רציתי גם להמשיך ולרבוץ בחוסר אונים ברווח הצר שבין השיחים לקיר הבית הלא מזוהה.

יצאתי ממחבואי ,הפעם בזהירות רבה יותר והתחלתי לגשש את דרכי בין השבילים לכוון המשוער של הבריכה הגולשת , ידעתי שאם אצליח להגיע עד שם אוכל לזהות את מיקומי המדויק ולהמשיך ,בבטחה יחסית ,עד ליעד הסופי והוא חיקה המגונן של גילה המטפלת.

הקיר הבא שבו נתקלתי היה הרבה יותר חמים וגם התמוטט בקול אנחה כתוצאה מההתנגשות. הפעם נתקלתי ב "הינדה" . שגם היא עשנה סיגריות נדיב כל הזמן , אבל לא הייתה ערביה אלא פולניה שהייתה מוכרת לי היטב ורק לפני חודשיים גמרה לסרוג לי את הסוודר החדש משאריות צמר בצבעי ירוק אדום וצהוב . מיד לאחר שהתאוששה ,הינדה , מההיתקלות בגופי הקטן. נחלצה לעזרתי והושיטה לי יד. חמה ומנחמת. והובילה אותי כמה מטרים עד לחדרה הסמוך ושם ציידה אותי בשברי נרות חנוכה שנשארו מהחג שהסתיים לפני כשבועיים . את הנר הראשון הדליקה עבורי ושילחה אותי לדרכי אוחז באור היקר ושומר שלא יכבה, שהרי גפרורים נוספים לא קיבלתי. ובצדק. מי יודע איזה שרפות אני עלול להצית ברחבי הקיבוץ אם רק יינתנו גפרורים בידי. בינתיים, בזמן שהצטיידתי בנרות , חזר "שנהבי" מעיסוקיו בתל-אביב או ירושלים ובידו פנס רב עצמה ורב סוללות.

בדרכו אל חדרו הוא שלח אלומת אור אימתנית שחצתה את הדשא ולכדה אותי בקרניה.

כמו ארנבת מבוהלת שנלכדה בפנסי מכונית על הכביש. עמדתי על מקומי תקוע ללא יכולת לזוז. מסונוור מהאור החזק שכוון ישר לעיני.

"ילד מה אתה עושה ככה לבד באמצע הדשא?" שאל אותי שנהבי בקולו הצייצני.

"אני רק מחפש את הדרך לבית הילדים" הסברתי במהירות שנבעה משנים של צורך בהסברים והצטדקויות כלפי כל מבוגר אקראי. נו אז מה אתה נתקע לך פה ... בוא איתי ,אני אאיר לך בפנס, ממילא הנר הזה שאתה מחזיק כבר נגמר". טוב. את זה הרגשתי בעצמי בדרך של צריבה חזקה בקצות אצבעותיי. זרקתי במהירות את בדל הנר שעוד נותר והצטרפתי לשנהבי ולאלומת פנסו בדרך הבטוחה לכיוון בתי הילדים שעל הגבעה.

בהליכתנו אספנו אחרינו מספר גדל והולך של ילדים , כמו החלילן מהמלין הובלנו שנהבי הזקן ואני איתו את שובל הילדים המתארך . שנהבי הגם שלא היו לו ילדים משלו ניחן בנפש רגישה ובהבנה עמוקה לצרכי הילד (לפחות לצרכי שלי) ולכן נתן לי להחזיק את הפנס "כאילו זה הפנס שלי" .

לצורך הדיוק וההיסטוריה צריך לעשות הפסקה בסיפור ולפתוח סוגריים ולהסביר לצעירים שבינינו שמרדכי שנהבי( ב' דגושה משום מה) היה אישיות מיוחדת בנרטיב החלוצי בכלל ובזה של הקיבוץ בפרט. ראשית הוא היה זה ,שבמו ידיו, פתח את שערי 'פלשתינה' לעליית "השומר הצעיר" . למעשה היה זה הוא אשר עמד בשער בשנת 1920 וחיכה בסבלנות עד שיגיעו גם שאר חבריו מוורשה ויקימו את משמר העמק מאוחר יותר . שנהבי היה בעל גוף צנום וחלש מכדי לעסוק בריסוק אבנים בנווה שאנן או ייבוש ביצות בנהלל ,ואח"כ היה אפילו חלש עוד יותר ולא היה מסוגל לעמוד בנטל העבודות החקלאיות שזכו להם החברים החסונים יותר.

חולשתו הפיסית ביחד עם חוזקו השכלי הביאו את שנהבי לעסוק בפעילות ציבורית מיום הגעתו לארץ ועד יום מותו 60 שנה מאוחר יותר.

ובכן, איש מיוחד זה שמעולם לא נישא ולא הקים משפחה ,אהב ילדים ,ואהב את הקיבוץ ואת כל האהבה הזו הצליח לשלב במעט הזמן שנותר בידיו לאחר שמסר נשמתו בשרות האומה והתנועה.

באותו לילה של אפלה פתאומית ומשתקת היה בהופעתו של שנהבי ופנסו הגדול משום קרן אור באפלה במשמעות היותר מוחשית של הביטוי.

טור הילדים הארוך שבראשו אני אוחז את הפנס בידי . ידי השנייה אחוזה בידו של שנהבי ,עשה את דרכו לעבר בתי חברת הילדים.

לרגלי הברכה הגולשת, בקצה שדרת הברושים, ראינו את גרשון ומולק שועטים לעבר הגנראטור מתוך כוונה להביא מעט אור לחיי הקיבוץ.

ניסיון העבר הראה שבחלוף כמה דקות ישמע טרטורו של מנוע ה"קטרפילר" הזקן שליד בנין הדואר ואז ירים גרשון את הידית הכבדה של השלטר , מולק יחטוף מכת חשמל ויעוף מהגג ואח"כ ,אם הכל יהיה בסדר ,ידלקו אורות בחלק מאזורי הקיבוץ.

מבחינתי , בשלב זה של הלילה , הדלקת האורות הייתה עלולה להיות מוקדמת מדי ולקצר את רגעי התהילה שלי כמחזיק הפנס.

החשתי את צעדי לכדי ריצה קלה כששנהבי משתנק במאמציו להדביק אותי ולהישאר צמוד לפנס היקר שלו. אבל כפי שכבר ציינתי ידע האיש לקרוא את מאוויי הילד וללא שביקשתי זאת במפורש אמר לי שנהבי לאחר שכשלו מאמציו לרוץ אחרי,"קח לך את הפנס ותמשיך להוביל לבד. אני צריך ללכת לדווח משהו לחזן ואני אסתדר כבר בחושך".

מיד לאחר הדברים הללו נעלם שנהבי באפלת השיחים ולא נראה בקיבוץ גם ימים רבים לאחר מכן.

אני ,שהפכתי באופן בלתי צפוי לבעליו של פנס כסוף שבו מספר עצום של סוללות מיהרתי למנף את האחריות שהוטלה על שכמי והובלתי בבטחה את השיירה הארוכה של ילדי הקיבוץ (וגם כמה ותיקים שהצטרפו בלי שארגיש) סורק באלומת האור של פנסי את החשיכה שמסביב כפי שידעתי שנהגו לעשות השומרים שהוצבו בשנים עברו על מגדל המים , בניסיון לאתר איומים נסתרים.

המסע , כמו התהילה שנלוותה אליו הסתיימו תוך כמה דקות כאשר, כצפוי ,הצליחו מולק וגרשון להתניע את הגנראטור.

נשארתי לבד ,אוחז בפנס המיותר שעדיין פיזר אלומות אור שעכשיו כבר לא הועילו לאף אחד. הילדים התפזרו כל אחד לדרכו . ידעתי שכאשר אכנס לבית הילדים מלא בגאוות בעלי הרכוש

אגלה שעופר קיבל פנס עם שתי סוללות יותר ונמרוד מחזיק פנס שהשתתף בקרבות אל עלמיין

ואבי יסנוור אותי בפנס רכבות ששוקל כמשקל גופו. אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום

הייתי מפטיר בלחש עצוב sic transit Gloria Mondi""

כך חולפת תהילת עולם

חלק ראשון – משחקי כדור

בזמן שעבר מאז הסיפור הראשון שסיפרתי לחברי בקיבוץ. כבר עברו ימים רבים. והסיפורים החלו להיערם בזיכרונו המפוקפק של המחשב שלי .

חברים רבים התחילו לחשוב שאולי הסיפורים האלה הם בדותות שאני ממציא במיוחד בשבילם. למען האמת ,זה נכון במידה מסוימת. סיפור טוב צריך לפעמים בישול ותוספת תבלינים במוחו של המספר ,כדי שיהיה מעניין ולא ירדים את הקוראים. כאשר נכתב סיפור חדש ,גם אם הוא על דברים שהיו באמת וגם אם כולו פרי דמיונו של המספר, צריך לבנות אותו כך שיהיה מעניין ,שיהיה בו מתח ואם אפשר שיהיה לו איזה סוף מפתיע.

כל ההקדמה הזאת באה כדי לומר שהסיפורים , שעכשיו אני מתחיל לספר לכם ,עשויים כולם מחומרים אמיתיים שאכן היו והתרחשו. כולם אמת ,כך היו הדברים או לפחות כך הם נחקקו בזיכרוני

למרות השנים הרבות שעברו הסיפורים העוסקים בעברי ועברם של חברי חקוקים וצרובים לעד ואני מרגיש שהגיע הזמן לחשוף אחדים מהם.

אני מתחיל כאן סדרה חדשה של סיפורים שעוסקת בנפתולי החינוך המיוחד שלנו, חינוך שהותיר אחריו ניסים ונפלאות בכל אחד מתחומי חייו של הקיבוץ ושהפך את כולנו לחברי קיבוץ מגשימים ומועילים ,מי יותר ומי עוד יותר, שנאבקים יום יום בתוצאותיו וגם נהנים מהן, לפעמים.

ערש לידתו של החינוך המיוחד של ילדי הקיבוץ הוא בארץ רחוקה ששמה פולין, או פולנייה כפי שהיה מקובל לקרוא לארץ ההיא בימים ההם, זה קרה בגלל שראשוני החלוצים שהקימו את הקיבוץ שלי נולדו ,התחנכו ובגרו שם. כמובן שלא היה להם מושג איך נראית ארץ ישראל באמת . הם שמעו סיפורים וקראו כל מיני מאמרים שכתבו אנשים שביקרו כאן. אבל הם לא ממש ידעו מה ימצאו בארץ הזאת ,שאפילו עוד לא נקראה מדינת ישראל אלא "פלסטינה" .

אותם בחורים ובחורות צעירים הכינו את עצמם להקים קיבוץ וכך הם אמנם עשו מיד כשהם הגיעו לארץ. מטבע הדברים היה להם מאוד קשה עם כל הקדחת הזאת שהייתה בכל מקום ועם הכבישים שהם נאלצו לסלול כדי להגיע אל הביצות שאותן רצו לייבש. את אותן ביצות היה צריך לייבש כדי שהן יהפכו לחלקות ראויות לגידולים חקלאיים חדשים שאותם ניסו ראשוני הקיבוץ לגדל כאן למרות שלא היו כל-כך מתאימים לאקלים ולאדמה. את הביצות היה צריך לייבש גם כדי שיתושי האנופלס ,שעקיצתם גורמת לקדחת, לא יוכלו להתרבות.

ראשוני הקיבוץ היו צעירים בעלי חזון וחדורי אידאולוגיה מה שגרם להם לעבוד קשה ואחר- כך בשארית כוחותיהם לרקוד במעגלים ריקודים חדשים שהמציאו במיוחד לעצמם ושהיו שונים מאוד מאותם ריקודים סלוניים אנינים שרקדו בני גילם בפולניה.

ואז קרה ,מה שקורה ברוב המקרים כאשר בחורים ובחורות צעירים רוקדים כל הלילה ,התחילו להיוולד ילדים והוקמו משפחות . פתאום נוצר צורך בתורה חינוכית שתתאים לאותם ילדים מיוחדים שהתחילו להתרוצץ בקיבוץ שלנו.

הקיבוץ ,שהיה עדיין בשלבי הקמה ועדיין שכן בעפולה - שבעצמה הייתה כפר קטן ועלוב למדי - התאסף לשיחת קיבוץ כפי שהיה נהוג לעשות בכל פעם שהיה צריך לקבל החלטות חשובות. למשל קניית פרה או נסיעה של שני חברים לחיפה לקנות קמח לאפיית הלחם. גם ההחלטה על כך שצריך לחנך את הילדים החדשים בצורה שתהלום את רוח התנועה התקבלה בשיחת הקיבוץ.

לאיש מבין החברים ,שכאמור היו צעירים וחסרי ניסיון, לא היה מושג איך צריך לחנך ילדים. אבל העקרונות לחינוך הקיבוצי המיוחד נשענו על מה שאותם חברים זכרו מבית אבא בפולניה. ואז ,בגלל אותם זיכרונות, הם החליטו לעשות הכול הפוך. כך, פחות או יותר, התחיל המעשה המופלא של החינוך המיוחד.

בשנים הראשונות נעשו תיקונים ושינויים כדי להתאים את החינוך הקיבוצי למה שטוב לילדים בארץ החדשה . למשל לרוץ יחפים על קוצים . לצלול בבריכה מלאת ירוקת שנקראה, במידה גדולה של סרקזם פולני, בריכת שחיה. לרכב על סוסים ולגדל פרות. חשוב וחדשני אפילו יותר, להתגורר ב'בתי ילדים' שנבנו במיוחד עבורם. הרחק ,ככל האפשר ,מהיכולת להפריע להוריהם לנהל אורח חיים שיתופי ומלא אידאולוגיה.

בתי הילדים היו גולת הכותרת של החינוך המיוחד והביאה ליצירת אדם חדש עצמאי, נועז ,הרפתקני ושובב . כל התכונות הללו ,שבהן השתבחו ילדי הקיבוץ, התגלו כמושא לקנאה בקרב שאר ילדי הישוב היהודי המתחדש שנאלצו להסתפק בחינוך סטנדרטי שכלל הרבה לימודים ומעט הנאה.

מי שלא שפר עליו גורלו להיוולד בקיבוץ או להגיע אליו כילד חוץ, חווה ,ללא ספק , ילדות אפורה. דלה ובעלת אופי בורגני נלוז. ילד אומלל מסוג זה ,ניסה בכל דרך אפשרית לגייס קרובי משפחה בקיבוץ כדי לבקרם בחופשות ובחגים.

השנים הראשונות חלפו על ילדי הקיבוץ שלי באושר גדול . מחוסר ניסיון ומחוסר ברירה , חברי הקיבוץ לא הקפידו כל-כך על מה שהילדים המעטים שנולדו להם,עושים.

בבוקר המבוגרים היו הולכים לעבודה ובערב הם היו עייפים מאותה עבודה ורצו רק לנוח בחדריהם הקטנים והצפופים. עד בוא הלילה. אז היו מתעוררים לריקודי הורה סוערים. או לשיחות קיבוץ סוערות באותה מידה. הילדים נעזבו לנפשם ולמשחקיהם ללא הפרעה . ממש ילדות של תכלת וקוצים. אבל כמו שקורה לפעמים, הזמן חולף ומביא בכנפיו רוחות של שינוי.

כך חלפו להן כמעט 30 שנה עד שהדור שלי נולד . בשלב זה החינוך התחיל להיות סיפור מורכב יותר ונדרשה התמחות רצינית בתחומים השונים של מקצוע החינוך המיוחד של הקיבוץ .

בגלל היכרותי הקרובה עם הנפשות הפועלות ,אני מתקשה להניח שהיה כאן תהליך מסודר של הסקת מסקנות ולמידה מטעויות , אבל גם מקריות סתמית בלבד לא הייתה כאן.

החיים ,מסתבר,אפילו בקיבוץ שלי ,מצליחים להניע מדי פעם זרמים סמויים של תפיסות חדשות וגורמים לפעמים לרענון של מערכות שנתקבעו ונשענו על ניסיון רב ומצטבר.

מכיוון שחלק מההורים היו בעצמם ילידי הקיבוץ וראו היטב את תוצאות החופש הבלתי מוגבל שממנו הם נהנו, הם החליטו שכדאי להציב גבולות ולהתחיל לעשות סדר בבלגן ששמו החינוך המיוחד של הקיבוץ.

כאן ,בשלב זה של התפתחות הקיבוץ, החלו לעשות כל מיני ניסיונות מוזרים.

סדרת הכתבות ,שזהו חלקה הראשון, עוסקת בחוות הנסיונות הזאת שנקראת החינוך הקיבוצי. מבלי לנקוט עמדה באשר לאיכות המוצרים הסופיים, אביא רק את אותן דוגמאות שנבדלו הבדל רב והתרחקו מרחק רב מכל הגיון. למשל אותה הצעה שהביאה לכך שהילדים יוכלו מדי פעם לראות משחקי כדורסל של הקבוצה המקומית שהייתה, בשנים הרחוקות ההן, בצמרת הליגה הלאומית של ישראל והייתה גאווה ומקור להתנשאות שלנו, ילדי הקיבוץ,על שכננו מקיבוצים וערים בסביבה. ההצעה הובאה לדיון נרחב בכל מיני ועדות שבהן נשמעו טיעונים בעד ונגד ההצעה החדשנית. בסופו של דבר הוחלט,כפי שמקובל אצלנו עד היום, לקבל את הצעת הפשרה. הילדים מכיתה ב' עד כיתה ו' יוכלו לראות את המשחקים המרתקים אבל רק עד תום המחצית הראשונה ! בזמן ההפסקה יסתערו המטפלות על הילדים הנרגשים ויגרשו אותם לבתי הילדים שם ישכיבו אותם במיטותיהם במהירות כדי שהן, המטפלות, יספיקו לחזור ולצפות במשחק שהפך מותח ביותר בחציו השני . לרוב רק בסוף המשחק ,שלפעמים הוכרע על חודה של נקודה, נקבע מי הפסיד ומי ניצח במשחק כולו. הילדים הממושמעים נשארו ערים שעה ארוכה כשהם מנסים לנחש לפי שאגות הקהל את מספר הסלים שקלעה קבוצתנו לעומת דקות הדומייה שבה ,כנראה , נקלעו סלים לטובת הקבוצה היריבה.

כמובן שאף אחד לא העז להירדם בזמן ההמתנה המתוחה להורים שיבואו בתום המשחק והמכות שהיו בודאי בסיומו, ויתארו במדויק ובפרטי פרטים מי ניצח במשחק ומי בקרב שהתחולל בין שתי הקבוצות ואוהדיהן לאחריו. היו גם הורים שנדרשו לפרט החלטות שנויות במחלוקת של פיסטינר או זלינגר השופטים שהיו תמיד "דופקים" את הקבוצה המקומית לפני שהיו רצים לחדר האוכל לזלול מהכיבוד שהוכן לשחקני שתי הקבוצות.

הפעם אני רוצה לספר על ארוע יוצא דופן,שהשאיר את חותמו על חינוכנו לשנים רבות. מסיבות שלא הובהרו לי בזמנו, ניתנה לנו אפשרות חד פעמית לראות משחק כדורסל בשלמותו. יתכן שהיה קשר כלשהו בין כמות האגוזים שקטפנו מהעץ של "קבוצת ניצנים" ושאותם העברנו בהתרגשות וגאווה לידיו של אדם גורן בעלה של רינה מורתנו המיתולוגית, שהיה גם מכוכבי הקבוצה המקומית והבטיח, בתמורה לכמות נכבדה של אגוזים, לאמן את נבחרת הבנים של "ניצנים" לקראת המפגש הקשה עם נבחרת הבנות של קבוצת "חבצלת". פרטיה של העסקה הסיבובית המסובכת נשמרו בסוד עד שפעם אחת נמרוד פלט בטעות את הרמז שהוביל למערכת שלמה של השערות בלתי מבוססות. נמרוד שמע במקרה, בזמן שהועסק ימים כלילות ככוכב הסרט "רמי והדרבן", את גילה כשהיא נוזפת ברינה על כמות המשאבים שעל הילדים להשקיע כדי להגיש את השי לאדם . " את לא חושבת שכדאי שהם יקבלו גם משהו בתמורה למאמציהם " שאלה גילה בישירות האופיינית לה. מכיוון שלהבטחה שאדם יאמן את בני ניצנים בכדורסל לא היה סיכוי להתגשם ,הוחלט שכפיצוי יתאפשר לנו ,"ילדי ניצנים" להשאר במשחק הקרוב עד הסוף! כלומר נזכה לראות גם את המחצית השניה של המשחק.

התירוץ שבו השתמשו גילה ורינה בבואן לקבל אישור מועדת החינוך היה כפול: א. הן אמרו, " ניצנים " כבר בכיתה ו' אז המעשה הנועז לא ישמש תקדים לכיתות הצעירות יותר. וב. ממילא רוב הבנים חוזרים למגרש אחרי שאנחנו הולכות מבית הילדים והם רואים את המשחק מהגג של הקומונה וזה יכול להיות מסוכן כי אין שם מעקה,הוסיפו נימוק נוסף ומשכנע.

וכך בצורה מקרית ובלתי צפויה הזדמן לנו לחזות באחד הארועים הספורטיביים המשמעותיים ביותר בתולדות משמר העמק. היה זה הסל שקלע אבנר אילון מחצי מגרש בזריקת "הוק שוט" שכמותה לא נראתה מאז ועד היום. הדרמה התחילה כאשר דקה לסיום המשחק , הקבוצה המקומית כבר הובילה ב20 הפרש מה שהביא את המאמן " פפו" אבו-ראשיד. לסמן בידו ליגאל להיכנס ולתפוס את מקומו של עמוס התשוש. חילוף זה היה חילוף מתבקש וקרה כמעט בכל משחק בדקות הסיום שלו. הפעם מסיבה לא ברורה קפץ אבנר ממקומו ובטרם הספיק מישהו מיושבי הספסל לאחוז בגופיתו זינק אל המגרש ופיסטינר ,השופט הגוץ, שלא היה ער לדרמה המתחוללת לעיניו , שרק לחידוש המשחק. השניות נקפו מבלי ש'אוקסי' או יוחנן ינקטו באחת מהדרכים הרבות שבהן היו מזיזים את שעון העצר קדימה או אחורה לפי הצורך. המשחק התקרב לסיומו במהירות ואבנר עדיין לא נגע בכדור. הכדור עצמו ,כהרגלו, היה חבוק בידיו האחראיות של אמיר ומאן להיפרד מהן.

הזמן נקף והקהל עצר את נשימתו . אמיר חיפש בעיניו את יעל אחיו שמבחינתו היה היחיד שראוי לקבל ממנו מסירה בשעת משחק. אבל יעל כבר הלך להתלבש במחסן שמתחת למאפיה. בהפרש כזה באמת לא הייתה סיבה שכולם ישארו על המגרש בשניות האחרונות ויגרמו אחר-כך לצפיפות בלתי נסבלת במקלחת. מבט חטוף לעבר המזכירות גילה לאמיר שאין ברירה אלא להיפטר מהכדור לפני שריקת הסיום. גופו של פיסטינר כבר החל מתמלא באויר לקראת אותה שריקה. ואז ,כמעשה של יאוש וחוסר ברירה נמסר הכדור לידיו של אבנר. שתי שניות בלבד נותרו על שעון המשחק. יואש שחיכה לשוא למסירה בעודו דוגר ברחבת הסל השמיעה את אחת מנחרותיו שהביעו בעת ובעונה אחת, זלזול, כעס ושאט נפש מביצועיו של אמיר. כדור העור הבלוי הושלך מידיו של אבנר בקשת מרהיבה כלפי שורת המנורות שנתלתה גבוה מעל המגרש. מנורה אחת התנפצה ברעש והכבל כולו התנדנד בפראות מעל ראשי השחקנים המבועתים

מעצמת המכה השתחרר התפס האוחז בכבל וזה צנח במהירות עד שנעצר כמטר מעל האספלט הסדוק. הכדור מרגע שקיבל חיים משלו, עשה את דרכו תלולת המסלול בשמי הלילה החשוכים עד שצלל כמטאור אפרפר ישר אל תוך הרשת. שתי נקודות נוספות לזכות קבוצתנו המהוללת. למחרת עסקה כל קבוצת 'ניצנים' בגזירת הכתבה ,שתיארה את הארוע, מעיתון "על המשמר" . כתב הספורט א. ישראלסקי ,הפליא לתאר את גודל השעה ולהנציחה לדורות הבאים. ואנחנו הדבקנו את הכתבה במחברות החשבון שלנו . תאור הסל הנפלא והייחודי נרשם בדפי ההיסטוריה (והחשבון) של הפועל משמר-העמק.