איך הפכתי למרגל (רוסי) ולמה נכשלתי

כחובב סיפורים היסטוריים יש לי רתיעה מסוימת מבעלי תואר דוקטור בהיסטוריה. אני מודע לכך שחלקם הנם אנשים מוכשרים למדי ולחלקם יש אפילו ידע נרחב בתחומים עליהם הם כותבים. אבל כהדיוט שרק מתעניין בסיפור שמאחורי " הדוקומנטים" ,שעליהם נסמכים אותם היסטוריונים מקצועיים. אני לא בטוח שהעובדות שזוכרות התעודות משקף יותר נכון את מה שבאמת היה. מה שנצרב בזיכרונם של אנשים ,לפעמים הוא קרוב יותר למה שהיה באמת וכמעט תמיד מעניין יותר. סדרת הכתבות של ד"ר רונן ברגמן ו"חשיפת המרגלים" שהושתלו לצמרת מפ"ם ז"ל, חיזקה מגמה זו של חשדנות שקיננה בי מאז ומתמיד. אני מאמין שברגמן שמח לשים את ידו על מסמכים מרתקים כאלה "שחושפים" סוד נוראי בעברן של תנועות השמאל הקיצוני כפי שנקראות היום יורשותיה של מפלגת הפועלים המאוחדת. מפ"ם. זה לא הופך את ה"עובדות" לנכונות יותר. או משקפות נכון את המציאות של שנות החמישים והשישים אבל הסיפור מרתק והבדותות השזורות בו יוצרות תחושה של סיפור טוב ומספר כשרוני. ומתאימות היטב למציאות העכשווית שבה כל מי שלא תומך בהתלהבות בהקמת ממלכת ישראל מהים עד לירדן הוא בוגד שמאלן וסוכן של מעצמות זרות. לכן. אני רוצה , בצניעות רבה, להצטרף למספרי הסיפור כפי שאני חושב שאכן התרחש. למרות שאין בידי שום מסמך התומך בזיכרוני העשוי לתעתע.

לקוראי המנוסים אני מציע לדלג על חלקים מהסיפור מכיוון שכהרגלי אני גולש בהם אל הפרטי וחוזר אל הכללי ומערבב ביניהם כאוות נפשי ובשרירות לב. כזכור אינני ד"ר להיסטוריה ואינני מחויב להראות אסמכתאות למה שאני כותב. אפילו ,לצורך העניין, אסמכתאות כוזבות וחסרות שחר. כפי שעושים אחדים מבעלי התארים.

ובכן כך היו הדברים :

בשנת חמישים ותשע של המאה הקודמת הפכתי, שלא ברצוני , ליתום מאם. היה זה מעמד חדש שרבים בקיבוץ לא ידעו איך להתייחס אליו. לא הוכנו תכניות מגרה למצב שבו חבר קיבוץ שעובד קשה צריך להתמודד לבדו עם ארבעה ילדים שאחד מהם (אני) מגלה סימנים של פירחחות וחוסר משמעת.

כילד קטן לא הייתי מודע לשינוי שחל בסביבה כלפי אבל נהניתי מכמה זכויות שהוענקו לי בלי שביקשתי. אחת מהן הייתה להיות מטופל ומטופח על-ידי רבים מוותיקי הקיבוץ שהניחו ,במידה גדולה של צדק, שאבא שלי יזדקק לעזרה רבה בגידול ילדיו הקטנים וגם, כך אני יודע היום, הונעו על ידי תחושה של דאגה שלאור מצבו הרגיש והפגיע לא יתפנה אבא שלי להמשיך ולסייע להם בעבודות שונות הדורשות כוח ומיומנות טכנית. כדי לתת מענה לבעיות שהתעוררו וכאלה שעוד יצוצו בעתיד, התגייסו רבים מהותיקים לעזור בגידולי , השכלתי וחינוכי במידות שונות של הצלחה והתמדה. עיקר הנושאים בעול היו מילק - שנטש לצערי מהר מדי את עולמנו - חיים רהט ,מייטק בנטוב ומרדכי שנהבי שנבדלו לחיים ארוכים יותר. כל האנשים היקרים הללו הושיטו יד ועזרו לאבא שלי כמיטב יכולתם להתמודד עם הצרות והנזקים שעשיתי. העובדה שנחלו כישלונות איננה בשום צורה אשמתם. בנקודה זו, אחרי שאזכיר רק את הסוודר הנפלא שסרגה לי הינדה משאריות מובחרות של צמר צבעוני, סודר שהוענק לי הרבה לפני שהגיע תורי לקבלו והיה עשוי פסים של צמר כחול אדום ירוק וצהוב והיה גאווה גדולה, אך לא ממש מושא לקנאה. סוודר שנלבש ברציפות מראשית הסתיו עד אמצע הקיץ .

ובכן ,היו בהחלט מאמצים ממוסדים לעזור בגידולי אך הגיע הזמן להתקרב קצת אל הסיפור שבו הפכתי אני, ילד בן שמונה למרגל בשרות המודיעין הרוסי. בעת ההיא רוב חברי הקיבוץ ,למעט צעירים אחדים, עדיין האמינו בתפיסת העולם שיוצגה על-ידי ברית המועצות וגרסה ,במיוחד אחרי הועידה ה-20 המפורסמת, שהסוציאליזם בביטויו ה'סטאליניסטי' הוא הדרך הנכונה לקיים חברה שוויונית וצודקת. וכמובן שברית המועצות בהנהגת החבר כרושצ'וב (שהחליף את סטאלין בהנהגת המולדת השנייה) היא הלפיד המורה את הדרך הנכונה. גם העובדה שאותו כרושצ'וב כיבה במחי נאום אחד באותה ועידה את פועלו של שמש העמים שלנו (הוא סטאלין הנערץ ) לא הסיטה את חברי הקיבוץ מדרכם הבטוחה ומאמונתם בצדקת הדרך. לצורך הדגשת הנקודה אספר שרק כמה שנים קודם לכן סולק מספרית המוסד החינוכי ספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות". הספר נאסר לקריאה על ידי הצוות החינוכי כדי לא לערער את היסודות האידאולוגיים של הנוער. הספר ,כמובן, מתאר בדיוק ובציניות אכזרית את התנהגות השלטונות של ברית המועצות אחרי המהפכה. ומה שמסופר בו בדרך של אלגוריה עלול לערער את הקולקטיביות הרעיונית שהיא היסוד עליו מונחת כל תורת החינוך השומרי. גניזת הספר נמשכה עוד שנים רבות אחרי שכבר התברר שהמציאות בברית המועצות מרה יותר מהאלגוריה של אורוול התמים.

ובכן , קצת יותר משנה מיום הפיכתי ליתום הקיבוצי, הגיעה לחדרו של אבא בשעת אחר הצהריים ,משלחת רמת דרג שכללה את מייטק בנטוב , מרדכי שנהבי ושני אנשים זרים לבושי חליפות. (גם מייטק ושנהבי לבשו חליפות אבל אותם הכרתי) כילד בקיבוץ שלנו הורגלתי לחשוב שכל מי שלבש חליפה ועוד ביום חמים ונעים של ראשית הקיץ , היה חשוד כעירוני מסריח מבושם שצריך להתחמק ממנו במהירות רבה ככל האפשר לפני שיתחילו צביטות הלחיים וליטופי הראש המעצבנים שהעירונים נוהגים להעניק לבני האיכרים מהקיבוץ. למעט כמובן אם הזר היה אישה עם כפפות מלמלה לבנות ושיער כחול שמחלקת סוכריות וקוראים לה 'רמה לינדהיים'. משהו באותה משלחת רמז לי שהפעם כדאי לי להישאר קרוב. אולי הגליל העטוף בנייר שמנוני שאחד מהם הושיט לאבא שלי והיה בעל ריח וצורה של נקניק הונגרי משובח. אולי היה זה בגלל שהזר השני החל לקלף עטיפת צלופן של בקבוק סליבוביץ' תוצרת חוץ. אולי העובדה ששנהבי אחז בעורפי ביד אחת בעוד ידו האחרת מוציאה שקית סוכריות דבש (תמיד היו לו כאלה בכיס) וכמובן העובדה שאבא שלי שמח בגלוי לפגישה והחל ללהג עם האורחים באותה שפה שרק הם הבינו. מה שלא תהיה הסיבה , החלטתי להישאר קרוב לאירועים. שולחן מתקפל הוצא אל הדשא וכמה כסאות הובאו מהמרפסת . גם כוסות הזכוכית המיוחדות שאבא היה מוציא רק כשדוקטור מרטינוביץ' היה מגיע, הוצאו ממחבואן והתמלאו בנוזל שקוף. צחוקים החלו להתגלגל על הדשא בקולי קולות , מלווים בטפיחות על השכם ונעיצות מרפק מבודחות. מייטק ושנהבי נראו קצת נבוכים ולא שייכים עד שלרגע נעצר שטף הבדיחות של השלושה ומייטק נזף באבא שלי "שמואל בחייך תירגע, אנחנו רק רוצים שתתרגם את השיחה שלנו עם נציגי השגרירות הצ'כוסלובקית. הם חדשים הגיעו רק אתמול ישר מצ'כוסלובקיה ולא מבינים אנגלית אז תעשה טובה ותתרגם את מה שאנחנו מספרים להם על הקיבוץ ועל הדרך הסוציאליסטית שאנחנו מאמינים בה" . אבא תירגם והשלושה פרצו בצחוק גדול. " מה הם אמרו " שאל שנהבי את אבא. "הם אמרו " אמר אבא מתגבר בקושי על צחוקו. "שזה מאוד מעניין שאנחנו סוציאליסטים נאמנים" " אז למה אתה צוחק" הקשה שנהבי. " הם גם אמרו שהם מקווים שלא נקלקל את הילד עם השטויות שלנו" . שנהבי הסמיק והחליף מבט עם בנטוב.

מהצד שבו השקפתי על כל האירוע לועס בו זמנית סוכרית דבש שנדבקה לחניכי ונתח נקניק טעים בהרבה . נדמה היה לי שהרהור של חרטה עובר שם בין שנהבי לבנטוב. ומחשבה שאולי היה בכל זאת כדאי לפנות לחיה שדמי או מלכה הורוביץ' השכנות לצורך עבודת התרגום.

אבל בינתיים נרגעו קצת שלושת הסלובקים העליזים והדליקו סיגריות אנגליות שהובאו על-ידי האורחים והוטמנו במהירות בכיסיו של אבא. משקה נמזג גם לשנהבי ובנטוב ואוירה ידידותית החלה לשרור סביב השולחן שעל הדשא.

השיחה בנושאים אידאולוגיים עייפה את אבא שלי וכנראה גם את האורחים ועיניהם החלו נעצמות. זה לא הפריע לבנטוב ושנהבי להמשיך בנאומיהם ולדרוש תרגום . לי היה נדמה שהמשפטים המתורגמים הולכים ומתקצרים והופכים לאט לאט לנחרה של שנת צהריים רגועה.

פתאום נשמעה שאגת מנועי סילון. רביעייה של מטוסים חצתה את שמי הקיבוץ ביעף נמוך וכמעט גילחה את קצה מגדל הסילו. הרעש הפתאומי שם קץ לשלווה של חבורת הסלובקים המנמנמים. מה זה היה שאל בבהלה אחד מהם את אבא. מטוס סילון השיב אבא . איזה סוג שאל האורח. אבא שתרגם עכשיו כל מילה בדייקנות מרובה לא ידע להגיד וגם אף אחד אחר מהנוכחים בפגישה לא ידע לזהות את המטוסים שכבר נעלמו בדרכם לנחות ברמת דוד. כאן נכנסתי אני לתמונה . מפגין את הידע שרכשתי בחברה הצעירה של הקיבוץ. "מה ,אתם לא יודעים? , אלה מטוסי ה'סופר מיסטר ' החדשים שקיבלנו מצרפת לא מזמן." וכדי להגביר את גאוותי ולהשוויץ בידענותי הוספתי תוך התעלמות מפניו המחווירות של בנטוב. "וגם בקרוב נקבל מיראז'ים שהם הרבה יותר מהירים מכל המיגים שהערבים קיבלו מרוסיה. ככה אמר לנו רמי." "וגם ",המשכתי בתנופה, " הדוד של דני שהוא טייס סיפר לנו שכאן ברמת דוד תהיה הטייסת של המיראז'ים" .

"שמואל תפסיק כבר לתרגם לעזאזל". שאג בנטוב המבוהל.

"הילד מוסר כאן סודות בטחוניים כמוסים. אוי ואבוי לי אם איסר 'הקטן' הראל ישמע על זה". מילמל בנטוב בפנים חיוורות כסיד.

מיד אחרי הדברים הללו נשלחתי לבית הילדים בבושת פנים. אבא הבטיח שישמור לי קצת מהנקניק שהביאו האורחים. אבל הרגשתי שמשהו נסדק ביחסם האוהב של בנטוב ושנהבי כלפי, היתום הקיבוצי האולטימטיבי. חששתי שבנטוב יחדל מלהביא לי מתנות מופלאות מנסיעותיו התכופות לחו"ל. ושנהבי עלול לבקש ממני להחזיר לו את הפנס הנפלא שנתן לי בליל הסערה בחורף. לשמחתי הרבה נשכח העניין כולו אחרי זמן קצר. לפחות באזני לא הושמעו הערות בנושא. אני המשכתי לזכות ליחס מיוחד אצל בנטוב ושנהבי כמו אצל רבים מוותיקי הקיבוץ וזרם המתנות לא נחלש. אולי אפילו התגבר כי הרי עכשיו הייתי "שותף סוד". אחד שהמפלגה מינתה אותו למסור מידע צבאי סודי ביותר לאחינו הסובייטים. חשיפתם של "המרגלים מקרב חברי מפ"ם" בכתבתו של רונן ברגמן (ד"ר להיסטוריה כמובן) החזירה אותי בבת אחת עשרות שנים לאחור והציפה בי חרדה שמא בנטוב ושנהבי יוזכרו גם הם ברשימת המרגלים המתרחבת ושמם הטוב יוכפש לעד. חששתי שבעקבות הגילויים מסמרי השיער יימחק פועלו של שנהבי בהקמת "יד ושם" ושתמונתו של השר מרדכי בנטוב תוסר מקירות משרד השיכון. לעצמי ולשמי הטוב לא דאגתי כי אני באמת הייתי מרגל סובייטי. וגם השם שלי לא היה משהו. לפחות כך חשבתי.