סיפור של חורף

חורף 1971 למעשה לא התרחש כלל. אוקטובר זהר בחום של 40 מעלות. נובמבר התקרר מעט אבל נשאר יבש למשך כל 30 הימים שלו. דצמבר הביא תקוות בצורת מעט עננים מדי פעם , אבל כמו שאומרים, נשיאים ורוח וגשם אין.

מכיוון שעל-פי דיני החקלאות אין לזרוע חיטה לפני שיורד הגשם הראשון, נאלצו הפלחים של הקיבוץ לבלות שעות רבות סביב גזיית הקפה. מלבד צבינג'י שהמשיך לחרוש עם ה-D4 את אותה החלקה הלוך וחזור. שאר הפלחים ישבו בטלים בצילם של עצי החורשה של בורות בקר. מחכים לגשם ,או ליפת שיעשה קפה, מה שיבוא קודם.

מכיון שעברו וחלפו ימים רבים ויבשים, הסכימו לי הפלחים להצטרף מדי פעם לישיבה הסתמית והבהייה בשמים הכחולים. כבוקר צעיר היה זה כהזמנה לשבת ביחד עם אבירי השולחן העגול. גאווה עצומה.

בהיררכיה של הענפים בקיבוץ ,בזמנים ההם, היו הבוקרים בתחתית הסולם . דרגה אחת בלבד מעל עובדי החוץ ופעילי התנועה.

ובכל זאת באותן שנים גילו הפלחים סובלנות והרשו לעדר הפרות לחרבן על שטחי השלף לפני החריש. ואפילו סייעו מדי פעם באספקה של קש בחבילות אחרי שהתברר שאם לא יקבלו ,הפרות, מספיק אוכל הן יחפשו אותו בשדות אחרים.

ובכן , ביום המסויים שעליו אני רוצה לספר לכם , ישבתי נרגש עם מספר פלחים .ביניהם יפת ובילי ועזרא שלומי , ואחזתי בספל הקפה ,חושק שיניים בכאב הכוויות שנגרמו לי. כשעזרא פנה אלי ואמר: " ילד. תגיד לישראל שעד מחר בבוקר הוא חייב לסלק את הפרות המחורבנות שלו מהשדה" . לא נעלבתי כמובן. כולם ידעו שככה עזרא מדבר כשהוא במצב רוח טוב. והוא המשיך "מחר הולך לרדת גשם רציני . לפחות 50 מילימטר" הצחוק שפרץ בחבורה העלה תימרות אבק בכל העמק המיובש מחום. התערבויות החלו להיערך בין הנוכחים והשערות לגבי איזונו הנפשי של עזרא הגיעו לכלל הסכמה שהבחור לקח בטעות עשן מסוג מסויים עמוק מדי לריאות.

למחרת היום השכם בבוקר ירדו כל עובדי הבקר לפנות כמצווה את העדר משטחי הפלחה ולאפשר בכך לצבינג'י לחרוש חלקה חדשה.

השמש רק החלה לעלות בשמים הבהירים ולעינינו נגלה מחזה מדהים. חלקת השלף הייתה ריקה מפרות. השטח הצהבהב היה מנוקד באלפי ערמות גללים ובמרכזו ,ערירית וגלמודה , שוקת המים.

המומים עמדנו ,תרים בעינינו אחר העדר האבוד כאשר באופק בקצה החלקה הבחנו בתימרות אבק אימתניות.

בדהרה הסתערנו לתוך ענן האבק בתקווה למצוא שם את העדר האבוד. במקום פרות גילינו את צבינג'י והD4 גוררים אחריהם מחרשה שבעקבותיה נגררת הגדר החשמלית שהקיפה ,רק אתמול, את העדר ושמרה שלא יברח.

בצעקות ניסינו למשוך את תשומת ליבו של הפלח העקשן אבל הוא לא הבחין בנו. רק כאשר ישראל זינק ,תוך סיכון גדול, מעל זחלי הטרקטור המטרטר. התעורר צבינג'י מתרדמתו בבהלה וגער בישראל. " השתגעת. מה אתה קופץ עלי ככה פתאום". בתנועה חלקה הרים את משקפי האבק שהותירו שני עיגולים לבנים בפרצופו הסמוק ושיוו לו מראה של כלב ים מבוהל. "מהקורה כאן ?" שאל "תסתכל בעצמך "אמר לו ישראל בכעס."לקחת את הגדר והעדר ברח"

רק אז הבין צבינג'י את גודל האסון שגרם וירד לאיטו לנסות להתיר את חוטי הגדר מלהבי המחרשה.

בהוראת ישראל נשלחתי להביא את הטרקטור "הרומני" מהמוסך ולגרור את השוקת. בלחץ הארועים הוא כמובן מיהר לחפש את העדר עם שאר הבוקרים, משאיר אותי מאחור. למזלי הגיע עזרא עם הג'יפ של הפלחה, לאחר שעברתי מרחק קצר ואסף אותי בדרכו אל הקיבוץ. "נו. אתם הבוקרים תמיד אידיוטים. אמרתי לך אתמול לסלק את העדר. תראה מה עשיתם. עכשיו צבינג'י יעבוד שעות להתיר את החוטים של הגדר החשמלית ולא יספיק לחרוש עד הגשם שעוד מעט ירד" הבטתי למעלה אל השמיים הכל כחול אפילו בדל של ענן לא נראה. אבל שמרתי לעצמי את דעתי על עזרא ותחזיותיו. למה להסתבך ולקבל איזה זפטה על העורף.

ירדתי במוסך ולקחתי את הטרקטור ה"רומני" מין יצור ענקי ומגושם שהתקשה לזכור מתי באמת שימש לעבודה כלשהי. בליבי קיללתי את העם הרומני כולו ואת כל מי שראיתי כולל צבינג'י עזרא וישראל. בשדה הצלחתי בקושי לקרב את הטרקטור ברברס אל השוקת וירדתי לחלץ את הייצול מהאדמה השחורה שלפתה אותו , מהודקת ברגלי הפרות שבועות רבים.

בעודי מתכופף הבזיק ברק מסנוור בעיני. חשבתי ששוב נקרע איזה שריר בגבי. אבל הרעם שהגיע בעקבות הברק גרם לי להזדקף.

מכיוון המוחרקה הסתער עלי ענן שחור ועצום שכיסה כסמיכה את פסגת הכרמל. הבזקי ברקים סדקו את שמיכת הענן בתדירות עצומה ורעם אדיר התגלגל מחריד להקות של עורבים שהתעופפו למצוא מחסה בן ענפי העצים של 'בורות בקר'.

במהירות השלמתי את ריתום השוקת אל הטרקטור והתחלתי בנסיעה אל מחוץ לחלקה מקווה בכל ליבי שאספיק להגיע לכביש הראשי לפי שהעמק כולו יטבע בבוץ. תחזיותיו המופרכות של עזרא התגשמו בדייקנות מבהילה. דליים של מים נשפכו על השדות בניסיון לפצות בבת אחת על חדשי היובש הארוכים. עכשיו כבר בירכתי את המהנדסים הרומנים שייצרו את הטרקטור החסון הזה. למרות שהיה מסורבל והתקשה לתפקד, הוא היה מצוייד בגג רחב ויציב שהגן עלי מפני כמויות המים שניגרו מהשמים השחורים.

מרחוק ראיתי את צבינג'י הולך ושוקע בבוץ העמוק עד שרק ארובת הטרקטור נשארה גלויה מחוץ לאדמה. הרגשתי סיפוק מהדרך שבה הגיעה הנקמה השמימית. אבל סיפוקי הגיע לשיאו כשהתברר שהעדר במנוסתו התכנס אל החלקה שסביב "תל אבו-שושא" לשם התכוונו להעבירו מלכתחילה. ונקמתי שלי הגיעה גם היא כשפגשתי את חברי הרטובים עד לשד עצמותיהם בעוד אני חוסה תחת גגו של "הטרקטור הרומני" האהוב.